שו"ת ר' משולם איגרא שיג

לא מהני מיגו דהוי כמו אנן סהדי. ולא מהני מינו במקום אנן סהדי

ואפי' אם תרצה לפקפק על זה. בכה"ג דהוי מכר לחבירו בנאמנות דהוי הדין דלא הוי מועיל אונאה. אך דהש"ך [שם ס"ק ט"ו] אמר דלמעשה צריך להתיישב בדבר, אם לביטול מקח נמי לא מהני דיהא בטל. ולהלכה וראה דלא מהני אפי' ביטול מקח אך לא למעשה. וא"כ בהצטרפות סברא דלעיל דהוי לאחר שיעור בכדי שיראה לתגר או לקרובים. ולא מהני מיגו. כך י"ל להלכה אך למעשה עדיין צריך להתיישב בדבר זה. ועל הדין של הש"ך פליג בס' עטרת צבי עיי"ש היטב: סימן כד מכתב רבינו זצ"ל להגאון מוה"ר ר' הירצעל קאנטשיקער זצ"ל אחר מיקירי קרתא טיסמעניץ

לרב גוברין. משלשלת היוחסין. לית דין צריך קילוסין, ה"ה א"ה או"נ ש"ב חביבי וידידי, ידיד ה', הרב המאה"ג חריף ובקי המפורסם. נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מו' נפתלי הירץ הכהן

כבר מילתא אמורה נידון הדין שהיה לפני. וכעת מצאתי ראיה ברא"ש ביבמות פרק החולץ דף מ"א ע"ב גבי עמד בדין וברח ניזונית משל יבם וז"ל שם וה"נ אעפ"י שלא נתחייב במזונות עד שברח. מ"מ אחר שעמד בדין היה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס כו' עיי"ש וא"כ בנידון דידן נמי אעפ"י שאח"כ הוא אנוס ונהי נמי דבהעברת הזמן לחוד לא חייב קנם. מ"מ כיון דבשעת הזמן לא היה אנוס לא מיפטר אח"כ במה שהוא אנוס כיון דלא עשה בזמן. וכמו שמביא נימוקי יוסף ראיה לדין שלו מבבא קמא הובא בהגהת רמ"א ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ונאנס בסוף השנה ולא עשה פטור. ה"נ יש ראיה [להיפוך] לנידון זה דחייב כנ"ל ומש"ה שפיר כתב הט"ז (א) דהא עיקר זמ"פ ביום אחרון [עיי"ש וכוונתו] ונמצא דלא דמי להא דיבמות הנ"ל דשם הוא בעת הזמן לא היה אנוס אבל בדין דנ"י בעת הזמן הוא אנוס. וא"כ בנידון דידן דג"כ בעת הזמן לא היה אנוס בודאי חייב בקנס, ובקשתי מרומכ"ת הרמה להשיב לשואליו דבר ולא חצי דבר כי השעה צריכה לכך עבור שעלה בדעתי לנסוע אי"ה לק"ק בראד בעתים הללו ולתשובתו הרמה אני מצפה: סימן כה שאלה

מעשה בעל מלאכה אחד שכר לאיש אחד להיות פועל אצלו. לעבוד אצלו ולעשות מלאכתו. וגם התחייב א"ע הבע"מ ללמדו המלאכה. שיהא מהיר במלאכתו. אם אותו הפועל יכול לחזור. או לא:

תשובה

(א) נראה לי דאין אותו פועל יכול לחזור אע"ג דהדין (א) דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא השתא בנידון דידן הוי הדין כמו שותפין דשניהם אין יכולין לחזור. וטעמא דמילתא דאע"ג דהמקבל עיסקא מצי לחזור מ"מ שותפין שאני, דהא כמו דזה משועבד לזה לעשות מלאכה ה"נ מחויב השותף השני לעשות אצלו מלאכה. ה"נ בכאן כמו דמשועבד הפועל לעשות אצל הבעה"ב המלאכה, ה"נ הבעה"ב משועבד ללמוד לו המלאכה, והוי הבעה"ב נמי פועל כמו מלמד דמיקרי פועל, והוי פועלין להדדי. והוי כמו שותפין דאין יכולין לחזור. ואע"ג דגם בשותפין יש דעות דיכולין לחזור בדבר שלב"ל (ב) מ"מ בכה"ג אם הבעה"ב קונה כל צרכו להמלאכה ממעות עצמו זה לא מיקרי דשלב"ל משום דהמעות יש לו וכמו דאיתא שם

(ב) שוב מצאתי במהרי"ק סי' קפ"א וז"ל ועוד נראה בלא הני טעמי דלעיל. דמאחר שהדברים מוכיחים שבתחלה היה מיישטר והי' נהנה מחברת האנשים הנכבדים אשר נשתתפו עמו כאשר לפי הנראה עדיין לא יצא לו שם בגבורי חכמת הרפואה. ועדיין לא איתמחי גברא ועל ידי השותפות יצא לו שם. כדאמרו וכו' וגם למד ממעשה החכמים ה"ה הרופאים המומחים כאשר הלך עמהם. והולך את חכמים יחכם, ומסתמא כו' לא היו משתתפים עמו אם לא שיבינו לאחריתו. ואמרו בלבבם שאם בתחלה נעשה תלמיד שמא לבסוף יעשה חבירם. ויהנו משותפות באחרית הימים וטוב היה להם אחרית דבר מראשיתו אם כן הוא פשיטא דאפילו רבינו מבה יודה בזה. דלאו כל כמיניה שיהנה משותפות בתחלת השותפות. אשר כמעט כל הנאה שלו כדפי' והם לא יהנו ממנו בזמן הזה אשר כוונו אליו דפשיטא דכל כה"ג משתעבד דין ערב וא"כ בכה"ג שהפועל קיבל המלאכה שוב אינו יכול לחזור לכ"ע: סימן כו

נשאלתי דהתוס' כתבו כתובות דף כ' ד"ה ואוקי כו' דבטוען ברי מהני תפיסה בספיקא דדינא. ומדמה ג"כ מחליף פרה בחמור וא"כ הא דמוקי בב"ק דף ל"ה ע"ב בתפס אמאי לא גבי כדאמר ניזק דהא שם איירי דטוען ברי. דאל"כ לא הוי הדין דטענו חטים והודה נו בשעורין

וי"ל משום דשם גבי גדול הזיק את הגדול, וקטן את הקטן והוא טוען להיפוך, לא קשה, די"ל דהתוס' ס"ל כהראב"ד (א) דבקנס לא מהני תפיסה בספיקא דדינא. ופי' הה"מ הטעם משום דקנס לא זכה עד שעת העמדה בדין והב"ד לא פסקו מספיקא דדינא. והא אנחנו קיי"ל פלגא נזקא קנסא. ורק לענין [דלא הוי] טענו חטים והודה לו בשעורין מהני התפיסה דלא הוי הטעם מכח דנוטל מספק. ולר"פ דס"ל פלגא נזקא ממונא נ"ק. די"ל דס"ל כתירוץ דרב ששת בכתובות דף י"ט ע"ב דזאת אומרת הכחשה תחלת הזמה. וכשם שאין מזימין אנא בפניהם כך אין מכחישין אלא בפניהם, ולא ס"ל כקושית ר"נ וכתירוצו. דמהני תפיסה בספיקא קא דדינא. ולהרמב"ם דלא ס"ל כסברת הראב"ד, י"ל דס"ל כתירוץ השני דאיירי בשובר. ואך בברייתא שניה דקתני דאחד מועד ואחד תם. ואיתא שם דמשתלם לגדול מן התם ולקטן מן המועד. ובמועד לכאורה קשה דאמאי לא מהני תפיסה: