שו"ת ר' משולם איגרא שיב

כו' דכתבו מעיקרא דפטור בנם בעידנא כו' לא כתבו רק לרבה דס"ל בב"מ דף צ"ג דנם בעידנא דניימי אינשי או נכנס בעידנא דעיילי אינשי פטור. עיי"ש משא"כ לפי פסק הלכה דפסקינן רב חסדא ורבה בר הונא לא ס"ל להא דרבה וכ"פ בש"ע שם סעיף יוד לענין עייל בעידנא דעיילי אינשי עיי"ש לכ"ע חייב אפילו אם גניבת אונס פטור (א): סימן כא

הנה מה שראיתי מקשין בב"ק דף יו"ד על הא דהקשה רב אשי וליתני חומר בשור וכו' דשור חייב בפסולי המוקדשין משא"כ בבור. ולרב אשי כתבו התוס' בדף נ"ג ע"ב בד"ה לענין כלים כו' דפודין להסיק תחת תבשילו ומיקרי המת שלו וחייב בבור

וי"ל דבאמת קשה (למאן דס"ל דחייב על פסולי המוקדשין דס"ל פודין כו' ל"ל והמת יהיה לו. וא"ל להקדש שלא נפסל) דהוי הדין דכל מזיק מהקדש (שאינו) פסול (פטור) דכתיב כי יאכל פרט למזיק בהקדש וכתיב רעהו בשור הוי ילפינן כל המזיקין פטור בהקדש, וא"כ ל"ל והמת והיה לו דממ"נ לא חייב קודם פסולו, ולאחר שנפסל גם [גם עכשיו] חייב דהא ראוי לפדות. והנה (ע"כ) או די"ל דנ"מ לרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים (וחייבין נם קודם שנפסל) ונ"מ בוהמת יהיה לו דפטור בבור קודם שנפסל או לרבנן דס"ל דקדשים קלים לאו ממון בעלים נ"מ לפטר חמור. וכדאיתא בבכורות דף י"א דהוי ממון בעלים דקרינן וגונב מבית האיש דכיון דיכול לפדות בשה בדנקא עיי"ש [וכל המזיקין חייבין ובבור פטור דאין המת שלו] דלאחר שמת א"א לפדותו. וא"כ פריך ממ"נ רב אשי או דס"ל כר' יוסי הגלילי או דהקרא אתי לפטר חמור, וא"כ עכ"פ בשור דליכא זה המיעוט חייב ובבור פטור, והא דנקט פסולי המוקדשין נ"מ לבכור בזמן שבית המקדש קיים דאי אפשר לפדותו (א) ולא הוי המת שלו. והא דנקט פסולי [לומר] אפילו בזמן שבית המקדש קיים כיון דהוי בו מום והוי ממון של כהנים דכיון דאין ראוי להקרבה. כמו בזמן הזה דאינו ראוי להקרבה (ובשור חייב דהוי ממון כהנים ובבור פטור דלא הוי המת שלו דבכור לכ"ע אין פודין): סימן כב

והנה י"ל מה שהקשה התוס' ב"ק דף ק"ז ע"א על רש"י דס"ל דבפיקדון חייב בכופר בכל משום דמעיז ואמאי אמר בבן גבי מנה לאביך בידי והאכלתי פרס דפטור דהוי מיגו דהוי כופר בכל דבבנו מעיו. וכיון דמעיז לפירש"י הוי חייב גם בכופר הכל. אך י"ל משום דבאמת אם נימא דמצי לטעון החזרתי ליורש קטן והנה רש"י פי' בכתובות דף י"ח אלא לעולם בטענו קטן וכיון דהנתינה הוי כשהוא גדול אע"ג דהתביעה הוי כשהוא קטן חייב והנה בב"ק בדף ק"ו ע"ב איתא דאכלו כשהוא קטן פטור, וא"כ אם הוי הוא טוען שהחזיר לקטנים, וא"כ הוי התביעה שאמר שהחזיר לקטנים והוי כמו שאכלו כשהוא קטן ואין צריך שבועה (ואמאי חייב בטענו קטן גם למ"ד בבנו אינו מעיז הא עכ"פ יש לו מיגו לטעון דהחזיר אותו החצי ליורש קטן דפטור משבועה ולא הוי העזה יותר מעכשיו) אך באמת דעת רש"י דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כשיטת הרמב"ם רק מיגו דמשיב אבידה אמרינן (ולא הוי משיב אבידה דכיון דע"כ צריך להודות בחצי ולא הוי מיגו) וא"כ (עכ"פ) הוי מיגו דהוי טען דהחזיר הכל ליורשין (והוי משיב אבידה), וא"כ למאן דס"ל דבנו אין מעיז לא הוי מיגו ולמאן דס"ל דבבנו מעיז אזי ה"ל מיגו והוי טען דהחזיר הכל לקטנים וה"ל כמו שאכלו כשהוא קטן ואין מגיע שבועה ואך קשה לשיטת רש"י דקיי"ל דאין הודאת קרקע מביא לידי ש"ד, קשה הא כיון דכופר במטלטלין נהוי חייב גם בכופר דכיון דלא שייך חזקה אין אדם מעיז דהא עכ"פ הודה בקרקע ולא הוי העזה. אך י"ל דשם בהא דאיתא טענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות והוי הטעם דהודה בקרקעות פטור משום הילך והוי למ"ד הילך פטור והוי העזה וכדאיתא שם בתוס' ומ"ה כי מקשה בב"מ דף ד' ע"ב למ"ד הילך פטור מהודה בקרקעות וכפר בכלים הא כלים וכלים כו' ומקשה התוס' דלוקמיה בחפר בור כו' וע"ש (ולהנ"ל מיושב) דא"כ תקשי למ"ד בפקדון חייב בכופר בכל דעכ"פ לא הוי העזה ומ"ה משני הש"ס הא קמ"ל זוקקין וע"ש היטב, והנה הא דאיתא שם א"נ משום דהוי שטר שעבוד קרקעות למ"ד הילך חייב הוי דלא כר' חייא בר יוסף אלא כרמי בר חמי דס"ל כופר בכל בפקדון פטור: סימן כג

והנה הא דמסופק [הש"ך בסימן רכ"ז ס"ק ד' בדין דכתוב] בהג"א דכתב דבכדי שיראה לתגר ויותר מזה. הוי מחילה. אם הוי מוחזק שלא נתן עדיין המעות. אי הוי מהני דא"ל דלא מחיל במיגו דנתתי את המעות והש"ך הניח בצ"ע עיי"ש

י"ל דבאמת הפי' דלאחר שיראה כו' אין דין אונאה, דהא הוי כמו אנן סהדי דמחל, וכמ"ש הסמ"ע [בכה"ג בפחות משתות] בס"ק ב' וז"ל הטור בשם הרא"ש חז"ל שיערו כו' ודרך העולם למחול עד שתות כו' וממילא לא מהני מיגו דהוי כמו אנן סהדי

אך י"ל דבאמת הא בשתות הוי הדין דקנה ומחזיר אונאה. והוי הדין דהחפץ נקנה ללוקח. וא"כ לכאורה קשה מאי מהני מחילה. נהי דרצה הלוקח להתחייב, דכיון דעדיין לא פרע. במאי נתחייב. בדיבור בעלמא בלא שום קנין לא מצי להתחייב. דכיון דעדיין לא נתן המעות. והחפץ נקנה בין כך ובין כך בל"ה. ול"ל מיגו

אך באמת י"ל. דאמרינן אגלאי מילתא למפרע. ומוכיח סופו על תחלתו. אמרינן בחולין דף ל"ט ע"ב אלמא דהיכא דלא חזר, אמרינן בודאי גם בתחלה הוי דעה כלו, דאפי' אם יהיה יותר מכדי אונאתו. לא יהא חוזר ושפיר הוי בשעת מעשה מהני. וא"ל דהא כיון דלא ידע מאונאתו. אפי' התנה לא מהני [שם סעיף כ"א] י"ל דאמת הא הוי הטעם דהוי אסמכתא. משא"כ כאן דכיון דאמרינן מוכיח סופו על תחלתו. ובודאי כוונתו למחול ובלב שלם גמר ומקני. וע"כ שפיר כתב בהג"א דמהני מיגו. דנגד זה דאמרינן מוכיח סופו על תחלתו שפיר מהני מיגו. דכיון דזה לא הוי כאנן סהדי. והוי ספיקא דפלוגתא בחולין דף ל"ט ע"ב ועיי"ש היטב

וא"כ היוצא לנו מזה. דעכ"פ היכא דהוי ביטול מקח דלא נקנה החפץ. אזי שפיר י"ל דאם מחל דשפיר נקנה במה דקניא החפץ ללוקח. ונקנה לו המעות. וא"צ לומר אגלאי מלתא למפרע דיוכיח סופו על תחלתו. וא"כ