שו"ת ר' משולם איגרא שיא

והנה לכאורה מוכח מכאן מהא דבקרא, דהוי הפירוש דבע"ד אינו נאמן ג"כ לחובו, דאל"כ קשה הא הוי כמו נסכא דר"א, אך י"ל דבאמת ל"ש התי' שכתב התוס' דכך הוי גזירת הכתוב דע"א הוי כמו שנים דכיון דהשתא לא הוי ע"א, אך עוי"ל דאמר שלקח מן הבקרא בעצמו וכמ"ש בס' א"ז, דאי ל"ה הא דצריך שבועה הלא הוי הטעם רק דלא ירצה לשבע לשקר וכמו שכתב רש"י ז"ל

והנה שם בבכורות מ"ש לתרץ הרמב"ם באופן ראשון לא מצי לתרוצי כמ"ש לעיל דאיירי דליכא רק חמש שקלים, דא"כ במה דקתני ברישא קידם חלוקה לא הוי הפי' רק חצי חמש שקלים, ובסיפא דקתני ר"י נתחייבו הנכסים מכבר הוי כל החמש שקלים, וזה לא א"ש: ועוד דכל כה"ג הוי לפרושי

והנה לפמ"ש לעיל וא"כ אם תפס משל השליח אם השליח יאמר אני לא ארצה לישבע רק לשלם וא"כ נקנה לו למפרע, אך כ"ז דלא טעין כן הוי הדין דיכול לתפוס, אך אין התופס נאמן לפטור משבועה כדין עד המסייע משום דאינו נאמן לפטור דהא הוי נוגע דאם ירצה לשלם הוי נקנה למפרע, וא"כ מש"ה מעיד כן כי היכי דיהא מצי לתפוס דלא יהא נקנה למפרע

(ט) והנה י"ל המרדכי דבאמת לפמ"ש הרא"ש דמש"ה אינו נאמן בלא מיגו משום חזקה דלא שביק אינש השטר ופרע, א"כ לכאורה הוי מיגו במקום חזקה. אך די"ל דהוי הפי' דעכ"פ נאמן במיגו דחייב לו יהא דהוא לא נתן ע"ז עכ"פ כיון דחייב לו שפיר נוטל לעצמו, משא"כ גבי שליח קשה על הך תירוץ הראשון של המרדכי דאמר שהוא מסר לו על חוב זה דממ"נ דהוא אמר דנותן ע"ז י"ל דהוי חזקה וא"כ בודאי לא נתן ע"ז וא"כ אינו רשאי להפסיד. וא"ל דהוי הודאת בע"ד כמאה עדים. קשה הא הטעם משום דהא אמרינן דהוי בודאי אמת דהוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, וא"כ מי יימר דאמר כך. הוי רק מטעם מיגו וא"כ אם אמרינן דנגד חזקה לא מהני מיגו לומר מ"ה דהוי אמת שלא מהני מיגו רק חזקה, וא"כ אמרינן דבודאי הוא לא הודה כן דכיון דאתה רוצה לומר דאם הודה הוי אמת כן לא כחזקה, דוק ותשכח. ואחר זה שפיר משני דבאמת אע"ג דמפסיד מ"מ הוא נוטל, וא"כ אמרינן דנאמן דהוא הודה כן. וא"כ כיון דהוא הודה כן ובאמת הוא הודה בשקר וא"כ הוי גזלן דכיון דהוא נתן ע"ז והוא שינה בשליחות ונתן לו על חוב אחר ולא שייך דנקנה לו. דלשולח יד בודאי לא נקנה למפרע. ועוד דממ"נ אם הוי שלו למפרע ונתן לו בעצמו בודאי אינו מחויב להחזיר ומ"ה מהני ומתורץ שפיר דברי המרדכי דלא סתרי אהדדי

והנה הרא"ש מתורץ כמ"ש דהטעם של הרא"ש דלא נקנה בשלמו לבנים גוף החפץ. דכיון דהוא אבעיא בש"ם ואוקמינן אחזקת מרא קמא. מ"מ במעות הוי הדין דכ' הרא"ש דכו"ע מותר להשתמש בו. וא"כ מקודם שנתן הוי ברשותו שיכול לעשות בו כרצונו ולהחליף וא"כ הוי כאילו יצא מרשותו והוי תפס ברשות והנה הא דבהלוואה לא מהני תפס ברשותו דבין כך ובין כך חייב משא"כ בכאן דהוי רק לענין גוף הדמים שפיר הוי תפס ברשות והוי שלו. וא"ל א"כ הא הוא נתן לשני י"ל דממ"נ אם הוי קנין וא"כ הוי שלו, ואם לא הוי קנין אזי לא הוי של השני דהא אין רשאי למסור לשני, ולוה לא רצה לקבל עליו להיות לוה וא"כ אין השני רשאי להשתמש בו, ועוד דעכ"פ לענין השני הוי הפי' דנתחייב עכ"פ לשלם והוי כמו הלוואה דלא מהני תפיסה

והנה מ"ש לעיל לתרץ המרדכי א"ש, או כיון דאיתא בסתמא בש"ס וא"כ משמע אפילו דאית ליה נכסים וא"כ שפיר שייך דבין כך ובין כך צריך לשלם וא"כ בדין משלם לחבירו ושפיר נקט נקנה לו למפרע ועוד דלפמ"ש הר"ן דנ"ש שעבודא דר"נ בכתובה וא"כ אם כפר אינו משועבד מדר"נ וכמ"ש התוס' בב"ק דף ע"א גבי מעמד שלשתן דכיון דאינו יכול לכופו בדין, ועוד דהנתבע נאמן במיגו דהוי טעין איני יודע ואזי שפיר איני יכול לתפסו ולפי הך דעה דס"ל דאמרינן מיגו באיני יודע א"ש דברי המרדכי. וא"ל דהא טענינן ליורשין וללקוחות וכן למלוה יטעון, דז"א דכיון דאין נ"מ רק לבע"ח אזי לא טענינן בעדו וכדאיתא בפוסקים, והנה אם אמרינן דקרוב פסול לחובו ג"כ. צריך לעיין אם לא נימא פלגינן דיבורא ויאמר דהאי שתפס מהימנינן ליה אבל לא אצל (מי) דכיון דאין כאן נגיעות לזכות דנחשוד אותו דעשה בשביל הנאת ממון

והנה הריב"ש ומביאו בתומים, כ' סברא כיון דליכא עדים לאיפוך אמרינן דאני מאמין לדבריך הראשונים יעו"ש היטב וא"כ א"ש מ"ש לעיל

(י) והנה החילוק שבין ע"א לשני עדים (ז) דבשני עדים אם אמרו דראו דנתן להמלוה אינו נאמן. ובע"א נאמן. וי"ל דה"פ משום דבאמת הא כל עד שצריך שבועה לא הוי עד. וא"כ בכאן אם המלוה יתפוס להשלוחים ויאמר שישלמו לו מעותיו דכיון דבאמת זכו בשבילו דכל האומר הוליך הוי נמי כזכי בחוב וא"כ כל עד שצריך שבועה לא הוי עד, משא"כ בע"א לא משכחת כלל, דממ"נ לאחר שפרע לו מה מצי ליתבע להשליח וקודם שפרע נמי דכיון דלא איכחש ליה ממון רק שנצרך לישבע ויטול. משא"כ בשני עדים שפיר העדים צריכין שבועה וכל עד שצריך שבועה לא הוי עד

אך עדיין צריך לעיון דאפשר לומר דבאמת אין זו סברא לומר דמפני שיצטרך רק שבועה דרבנן יפסול העדות מה"ת. דכיון דמה"ת מהימן בלא שבועה והוי עכ"פ עדותו עדות מה"ת, רק דרבנן תיקנו ומש"ה לא יפסידו ממון ע"פ תקנת חכמים כמו דלא אמרינן גבי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דכיון דהוי רק מדרבנן, אך דה"פ דעכ"פ לא שייך מיגו משום דלמא באמת יעשה זאת בשביל השבועה וא"כ לא אפשר למיפטר בלא שבועה, משא"כ בלאו האי טעמא דל"ש מיגו אמרינן גבי חשוד היכא דלא אפשר לא אמרינן מחויב שבועה ואי"ל משלם ה"נ בזה דהא א"א לפסוק שבועה דע"י זה יפסיד חבירו ולא פסקינן שבועה. ובזה א"ש הך לשון דכתבו דדוקא דלא שייך מיגו. הא לא"ה הוי פסקינן באמת דלא ישבע כדי דלא יפסיד לחבירו. ובזה הוי כוונת הב"י כן ומש"ה אמרינן סתם טעם דלא מהני לאפקועי ממון ע"ש במחבר ולא כ' הך טעם שכתבתי. ועיין לעיל: סימן כ

הנה מ"ש בחו"מ סימן ש"ג סעיף ב' ויש אומרים שאפילו שומר כראוי ונתן הכספים וכו' או נם בעידנא דניימי אינשי חייב, והנה [מ"ש בלשון יש אומרים] הא התוס' בב"ק דף נ"ז ע"א בד"ה כגון שטוען טענת