שו"ת ר' משולם איגרא ש

שביק נפשיה ויהיב לאחרים [דלגבי עצמו מהני הודאתו] ואזי ודאי מהני הקניין סודר שלו מיד דכוונתו שיחול הקנין סודר מיד. וא"כ שפיר נוטל עם שאר בע"ח וכן יש להורות למעשה: סימן טו

כתב המחבר דבמתנה תן לאו כזכי. בהג"א וכן בר"ן פירשו הטעם דבמתנה אין דעתו לצאת מיד מרשותו אם לא דאמר בלשון ברור ונ"ל לפ"ז. דהא באמת הוי הדין דבמכר אין ספק דאם המעות בעין אפילו אם שכיב מרע מכר כל נכסים שפיר יכול לחזור (א) ובצדקה אבעיא ליה לש"ס (ב) אם דעתו לזכות בצדקה מיד לא יחזור. ואלמא דעדיף לי' עכ"פ בצדקה לזכות (ג) וא"כ כיון דבמכר הוי דין דתן הוי כזכי ומכ"ש בצדקה דהוי תן כזכי. וכן איתא בס' כנה"ג דבצדקה ונדר תן הוי כזכי וכל זה דלא כסברת אורים ותומים בסי' הנ"ל ס"ק ה'. ובגזבר הוי הפי' (ד) אפילו דנטל מדעת עצמו בלא אמירה דתן או דאמר לישנא דתן רק דמיד לא מסר לו רק אח"כ. והוי דיעה בשו"ע שם דלא מהני אפילו במכר (ה): סימן טז השאלה נכרת מתוך התשובה

הנה מה דקשה על הא דהקשו התוס' (א) למה מיעט קרא שטרות מאונאה הא מכירת שטרות לאו דאורייתא עיי"ש ולכאורה הא אם איתא בשטר כל המוציאו יגבה בו הוי שפיר מן התורה ובזה בעי קרא. אך [י"ל] לפמ"ש התוס' בב"ב דף צ"ד ע"א בד"ה נותן לו דמי חטים כו' גבי הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו דמשום דראוי למוכרו ול"ד לשטרות דאין גופן ממון עיי"ש. ולכאורה הוי הכי החילוק דבשלמא בצרור של גרנו של חבירו הוי שפיר גופו ממון. ומשא"כ שם דהא לא קליה רק לש"ח. ר"ל דאם יהא מודה חבירו דבאמת חייב צריך לשלם והוי רק הש"ח משום דאין מאמינו ורוצה לומר שקר או משום דאנן לא מהימנינן ליה ומשא"כ אם הוי עדים דבאמת חייב והוי צריך לשלם וא"כ [בשורף ש"ח] לא נאבד גוף הדבר דהא [רק] דלא מהימנינן ליה אך אם הוי ידעינן דחייב לו צריך לשלם וא"כ לא הוי גופו ממון. והנה משא"כ בממר"ם דכל המוציא. אפילו אם מהימנינן ליה דנאבד מ"מ דילמא אתר ימצא ויגבה בו ואין צריך לשלם וא"כ שפיר הוי גופו ממון. וא"כ ל"ק קו' על התוס', אך אפ"ל ולחלק (ב) דעכ"פ אם הוי נשרף בעדים והוי אי אפשר למיגבי הוי צריך לשלם וא"כ לא הוי גופו ממון דכיון דמשכחת דלא יגבה בלא זה. וא"כ מסופקני בזה ואי אפשר להוציא ממון. אך עכ"פ אם הוי דין המלכות כמו גבי באנקי צעטיל אפילו אם נשרף בעדים דפטור מלשלם וא"כ שפיר הוי גופן ממון כמו בורר צרור מתוך גרנו של חבירו

והנה באמת נגד משועבדים ל"ק (ג) דבאמת אם הוי לקוחות מהימני ליה דאבד השטר לא הוי נפסד. ונ"מ אם יתפוס הוא מן הלקוחות שלא בעדים מהני. או דאם יתנו לו הלקוחות נאמנות לא הוי גופן ממון. ומשא"כ בממר"ם דלא מהני דילמא ימצא אסר ויגבה מיני'

וא"ל למאן דאמר לא כתבינן שטרות (ד) והאיך ממעט שטרות. י"ל דהא דמיעט שטרות הוא על קנין קרקעות (ה) או בל"ה י"ל דכיון דאם הוי מאמין לו דנאבד בדרך דתו לא ימצא לא יפסיד או דיאמין לו דלא יגבה פעם ב' כוי מגבינן ליה ושפיר הוי רק גורם לממון ומשא"כ בממר"ם הוי אפשר לומר כדכתבנו לעיל יע"ש היטב: סימן יז [המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב בסימן ס' סעיף

ב'

] (א) גיטין דף נ' ע"ב אין מוציאין לאכילת פירות וכו'. הנה לכאורה בסוגיא זו קשה דלפי שפי' התוס' (א) ע"כ צריך לומר שהש"ס דהקשה מהא דאמר ל' תנינא מוציאין לפרנסה ס"ל ג"כ דאית ליה קלא דאל"כ הא מלוה על פה אינו גובה כו'. רק לא קול גדול והתרצן תירץ ליה דהוה קול גדול. וזה אינו במשמע. ועוד דגבי אכילת פירות ע"כ צ"ל דאית ליה קלא. דאל"כ הא מלוה ע"פ בודאי אינו גובה ממשעבדי רק לא קול גדול כמו מוכר ומשו"ה מספקא ליה. וזה קשה. והנה הרשב"א כתב דנ"מ אם כתב המוכר ללוקח שבח שיעלה עד מאה וחמשים רובעל וא"כ שפיר הוי קצוב והנה באמת לפמ"ש התוס' בפ' נערה (ב) דכיון דאין לו קצבה למטה מיקרי ג"כ אינו קצוב. וזה הוא דלא כדאיתא בשו"ע עד סך פלוני טורף ממשעבדי

אך י"ל דהנה הש"ך בסי' קט"ו ס"ק י"ב מקשה. יש לי מקום עיון אמאי טורף כל הקרן ממשעבדי הא כבר גבה חצי השבת. ותירץ דנוטל בעד השבת דהוי נתחייב לו משעת מכירה ויש לדקדק הרי אי לאו הלוקח היה נוטל הבע"ת כל השבת ואין נוטל במקום הבע"ת הלא הבע"ת דין משעבדי יש לו עכ"ל. ואך לפי דעת רב האי גאון דלענין בע"ת אין מלוה בשטר מוקדם (ג) ואך הש"ך כתב ועיין לעיל בסי' ק"ד ס"ז. וכוונתו דשם כתב דמשו"ה אם אין ללוקח דאקני אין נוטל כלום משבת, משום דאע"ג דמבע"ח הוי הדין דלוה ולוה ואח"כ קנה אע"ג דלא כתב להשני דאקני חולקין. מ"מ בלוקח הא הוי משעבדי (ד)

אך י"ל דהא איתא במסכת ב"ק (ה) טעמא מאי אין טורפין ממשועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי. וא"כ ג"כ בכאן בדבר שאינו קצבה יאמר הלוקח מפני מה תיקנו חכמים לטובתי אנא בהך תקנתא לא ניחא לי. והוי כמו מבע"ח ומש"ה נוטל בעד השבת. והנה אפילו אם לא נימא שיעבודא דאורייתא מ"מ א"ש בכאן. דהא הפוסקים כתבו אם נימא שעבודא לאו דאורייתא אפילו שיעבדו בפירוש לא מהני. וכתב הטעם (ו) משום דהא לא מצי להשתעבד. בשלמא אם מקני לו לגמרי יוכל לקנות משא"כ בכאן דלא הוי קנין לגמרי רק לשיעבוד זה אינו יכול