שו"ת ר' משולם איגרא רצט

דכיון דלא ידעינן אם הוי פשר או מחילה ואזי מהני מאי דטוען ברי. ויש ראיה להא דכתבתי לעיל הפי' בהרא"ש מהלשון שכתב כנ"ל: סימן יב שאלה

מעשה באחד שהוציא שטר קנין שמכר לו הלוה בית. ומעבר לדף נכתב שהק"ס הנ"ל היה בתנאי. באם שיתן הלוה סך ארבעים וחמשה רובעל כסף אזי בטל הק"ס:

תשובה

(א) הנה נ"ל. דלא דמי להא דתשובת הרשב"א שכתב שם על השטר שנכתב בו. באם שיתן לו סך מעות שיהא בטל הקניין. שנאמן לומר פרעתי. משום דשם הפי' דהוי אסמכתא. וכמ"ש שם הרשב"א. דהוי כמו את ונוולא אחי דהוי אסמכתא. וא"כ השטר לא ניתן לכתוב ונאמן לומר פרעתי. משא"כ בכאן דבקניין זה נכתב מעכשיו ובמעכשיו ליכא אסמכתא

(ב) והנה בלא השטר. הא הוי הדין בחו"מ סימן רמ"א סעיף י' דתנאי דקיום מעשה בעי לברר בעדים. וכ"ז שלא יברר שקיים מעשה התנאי הוי לא קיים התנאי ומעשה קיים. וממילא לא נאמן לומר פרעתי

(ג) והנה בנ"ד לא הוי כאילו התנה בלתי זמן מוגבל בקיום התנאי ולא הוי כלל מכר (א) משום דבאמת בנ"ד הוי הדין דחשיב הגבלת זמן דאע"ג שכתב הרמ"א סימן רמ"א סעיף ז' בהג"ה, האומר לחבירו שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי מאתים זוז ומת. בניו נותנים לו. והמתנה קיימת. אע"ג דהאומר ע"מ שתתן לי. לי ולא ליורשי קאמר. שאני הכא דלא כיון רק שיתן לו: והרי נתנו עכ"ל

ונ"ל דה"פ. דבשלמא היכא דאמר לשון שתתן לי, והמקבל מת, לא מהני נתינה ליורשיו, דכיון דאמר לי אמרינן דלא רצה הנותן רק שיתן לו ולא ליורשיו אבל כשהוא מקבל המתנה, והנותן מת, מה איכפת ליה מי הנותן לו, אם הוא בעצמו או יורשיו, ניהוי כמו דאחר זכה לו, ויתן עבור הנותן, כיון דלא אמר בפירוש אתה בודאי לא קפיד, אבל אם אמר אתה הוי קפידא, דוקא אתה ולא יורשים, וכדאיתא בב"י בשם הרשב"א והריטב"א

וא"כ בכאן, שהתנה באם שיפרע הלוה הסך שבטל הק"ס אם מת אזי אין היורשין יכולים לסלקו דהא הוא התנה רק לטובת עצמו, והא שנכתב באם שיתן הלוה, הוי כמו אתה וכמו שכתבו הרשב"א והריטב"א, דאין היורשין יכולים לסלק (ב)

(ד) ואך לתירוץ ר"ת שהובא בר"ן נדרים דף כ"ז ע"ב דבמעכשיו לחוד בלא ב"ד חשוב לא מהני רק במשכנתא מוחזקת, וכאן לא ירד המלוה בהשדה ושוב הוי כדינא דהרשב"א הנ"ל באות א', ואך אם נימא כתירוץ ר"י בתוס' ב"מ דף ס"ו ע"א ד"ה ומניומי כו' הואיל ועשה לו טובה שהלוה קנה טפי מבעלמא אין חילוק ומהני אפי' לא ירד, והוי ספיקא דדינא וממונא היכא דקיימא תיקום: סימן יג שאלה

אחד שנתן לחבירו מעות להתעסק בשותפות, והלך זה וקנה סחורה בהקפה, ואח"כ טוען המתעסק שחזר וקנה הסחורה זו לעצמו. תשובה

נ"ל אע"ג דפועל יכול לחזור (א) בכאן לא מועיל חזרה, חדא דהא הדין אם שותף אחד לוה אצל אחד נתחייב השותף דהוי כמו שלוה לצורך שניהם, וכמ"ש הסמ"ע בסימן ע"ז ס"ק י"ז כיון דידע דהם שותפין והוי כשלוחים זה לזה, ה"נ בנ"ד כיון דהמוכר ידע שהם שותפין מסתמא מכר לשניהם, וכמ"ש הש"ך בסימן ע"ז ס"ק ט' דהיכא דמברר דבהסכמת השותף הלך זה ולוה, אזי נתחייב חבירו מטעם ערב (ב)

ועוד כמ"ש הש"ך בסימן קי"ב ס"ק ב' וז"ל דכיון דחזר הרי הוא חוזר מכל המכר כו' אלמא דלא מצי חוזר רק אם בכולו חוזר, ובדבר אחד אי אפשר לחזור דיאמר השותף השני אני איני רוצה להיות שותף בחצי רק בכולו

ועוד דבשטר נכתב ומחויב ליתן ריוח ושפיר נתחייב בחיוב הגוף ליתן לו ריוח וזה לא דמי לפועל סימן יד שאלה

מעשה באחד שהיה מצוה מחמת מיתה דחייב לפלוני סך. וקנו מידו על זה. והמצוה הוא חייב לאחרים ג"כ. מה דינו: תשובה

הנה באמת הדין במצוה מחמת מיתה. יכול ב"ת ליטול דהוי רק כמו ירושה. וכדאיתא (א) אך גבי הודאה הוי הדין דאם עמד אינו חוזר. א"כ לא ה"ל דין ירושה. ושוה שפיר הך החוב עם שאר ב"ח

אך באמת במקום שחב לאחרים לא מהני עדותו. וא"כ הודאתו לא מהני וקניין לא מהני. דעוד גרוע קא מגרעי. דלא גמר בדעתו רק בקנין סודר. ואין קנין לאחר מיתה (ב) ובמיפה את כחו (ג) הוי רק כירושה בעלמא

אך אעפ"כ מהני בנ"ד. דכאן לא שייך [דלא גמר להקנותו רק בקניין לאחר מיתה] דבשלמא גבי שאר ש"מ. המצוה מחמת מיתה. שפיר אמרינן מסתמא לא שביק נפשיה כו'. והוי מסתמא דעתו למתנתו רק לאחר מיתה. וכמו דאיתא ג"כ בב"ב (ד) לגבי אחריך. דמסתמא דעתו לאחר קנינו בזמן יותר בכל האפשרות שבעולם. דלא שביק נפשיה ועיין שם ברשב"ם ומשא"כ בנ"ד. דהא נגד עצמו בודאי מהני הודאתו. דכיון דבשעת מעשה עדיין לא היו תובעים אותו אחרים. וכמו דאיתא בח"מ סימן מ"ז לגבי ש"ח פרוע דאם הודה המלוה (ה) א"כ ל"ש לא