שו"ת ר' משולם איגרא רצב

הפירוש דרבנן [מקשין לר"מ] דהוי חוב בתרומה. קשה ממ"נ אם יבוא [השחרור] ליד עבד ממילא משוחרר. ואם לא יבוא ליד עבד לא יהא משוחרר. וא"כ לא הוי חוב. אך דנאמר דנ"מ לענין שלא בפניו והוי תוב משם ולהלן. אך באמת הא בלא"ה לא מהני שלא בפניו מכת דהוי מיד הפסד. וא"ל דהא בידו להפקיר א"כ אמרינן כאילו כבר עשוי. וע"ז שפיר מקשה והלא מה אם ירצה שלא לזונו רשאי. וא"כ אין ריוח לאדון בשחרור ולא אמרינן כאילו כבר הפקיר. וא"כ חשיב פסידא ולא מהני שלא בפניו. א"כ ליכא נ"מ וממ"נ לא הוי חוב או דימטי לידיה ומה איכפת ליה דיהא משוחרר למפרע ומעשה ידיו הוי שלו. וע"ז אמר ר"מ השבתוני על המזונות ומה תשיבוני על התרומה. דהנה באמת ר"מ ספוקי מספקא ליה אי אמרינן ברירה. וכמ"ש התוס' לקמן בגיטין (כ) ומדאורייתא לחומרא אמרינן אין ברירה. וע"ש בס' פ"י. והנה רש"י שם כ' ולא דמי לכל התנאים משום שבידם לקיימם ודעתם לקיימם ולא תשיב ברירה וע"ש. וא"כ בשלמא אם הוי זכות א"כ בודאי ירצה העבד ולא הוי נכנס בסוג הברירה משום דודאי יקיים וכמ"ש רש"י, משא"כ אם תשיב תוב וא"כ אפילו ירצה העבד אח"כ אך בשעת נתינתו ליד השליח לא הוברר הדבר וזה פריך ר"מ. והלא תוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וא"כ הוי אין ברירה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא. ר"ל הך גט גופא ופסול הוא ממילא בתרומה וא"כ בודאי ירצה דכיון דתו ליכא חוב. דמכאן ולהבא הוי בלא"ה משוחרר. ולמפרע רשאי לאכול בתרומה וכמ"ש לעיל ועיי"ש. או דלא תשיב פסידא וא"כ שפיר ביד האדון לקיים תנאי. וע"ז אמר ר"מ שביק ליה וערק אזיל לעלמא ולא הוי בידו לקיים התנאי. ומתורץ שפיר קושית התוס' בד"ה וכ"ת כו'

ולפ"ז מתורץ קו' התוס' בד"ה עבדא בהפקירא. וא"ת עבד קטן וכו'. דהנה עמ"ש לעיל הטעם משום דקנס שלו ורשאי לאכול בתרומה. והנה לפי סברת התוס' בחגיגה (ל) דלא מיקרי אדון הואיל והדין דכופין לשחררו יעו"ש. וא"כ ג"כ כאן דכיון דאינו רשאי לחזור. אך באמת הוי הדין דגבי תנאי אם שניהם לא ירצו לקיים התנאי יכול לבטל הגט יעו"ש (מ) והנה לפ"ז בכאן כ"ע מודו דיכול לבטל דהא לא יכולין לכופו לקיים התנאי היכא דשניהם אינם רוצים. וא"כ כיון דהוי חוב והעבד לא ירצה וא"כ אם האדון ג"כ לא ירצה ממילא יכול לבטל. וא"כ שפיר מיקרי אדון. אך אם הוי זכות ממילא לא מיקרי אדון. וטעמא דרבנן הוי משום דס"ל המפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ואסור בשפחה ובבת חורין וא"כ שפיר איכא זכות. ורבנן מקשין לר"מ. ממ"נ אם ס"ל דהמפקיר עבדו אינו יוצא לחירות ממילא מקרי זכות. ואלא דס"ל לר"מ דיוצא לחירות וא"כ כיון דליכא ריוח בשחרור ובהפקר דאם ירצה שלא לזונו וכמ"ש לעיל וא"כ חשיב פסידא וא"כ לא הוי ג"כ חוב וכמ"ש לעיל. דבשלמא אם הוי ס"ל דהמפקיר עבדו אינו יוצא לחירות וא"כ לא חשיב פסידא. דהא ביד האדון להפסידו ולאסרו בתרומה ובשפחה ובבת חורין. והא ראיה דמשו"ה תשיב השחרור זכות לעבד וא"כ מתורץ קושית התוס' ד"ה עבדא. דמקשו והא דקאמר התם והא קיי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה מנלן והא רבנן פליגי על ר"מ ולית להו עבדא בהפקירא ניחא ליה ע"ש. דבאמת גם רבנן מודו דעבדא בהפקירא ניחא ליה אך טעמא דרבנן משום דזכות דהא יכול להפקיר. וא"כ לרב הונא א"ל דבאמת כו"ע ס"ל דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות. אך קושית רבנן הוי כמש"ל דהא ליכא תוב דממ"נ אם יבוא לידו שפיר בלא"ה משוחרר וכמ"ש לעיל. וע"ז משני ר"מ מכח אין ברירה. משא"כ גבי קטן דהוי זכות. ול"ק [קושית התוס' דבקטן ל"ש בהפקירא ניחא ליה משום] דהא לא מיקרי אדון דכיון דאדון אינו יכול לחזור וממילא לא מגיע קנס ואסור בשפחה ובב"ח. ומתורץ קושית התוס' מעבד קטן

ולפ"ז מתורץ קושית התוס' בד"ה קסבר ר"פ שהבאתי לעיל בריש הסוגיא. משום דהנה הפוסקים (נ) הקשו למאן דס"ל דמעמד שלשתן הוי אפילו בע"כ הא לפי ה"א לא מהני בע"כ דאמר בהאי הנאה דקא משתני ליה בין מלוה ישנה וכו' גמר ומשעביד נפשי'. וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה (ס) דלפי [רבינו האי] והרא"ש שפסקו כר"נ לכשתלד מהני לדבר שלא בא לעולם וא"כ הוי טעמא למעמד שלשתן ולמה כ' הרא"ש בשמעתין דמעמד ג' הוי הלכתא בלא טעמא ע"ש

וי"ל דהנה באמת אפילו אם אמרינן דמקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לכאורה יכול לחזור קודם שב"ל (ע) אך הש"ך כ' בסי' קי"ב דאינו יכול לחזור (פ) דלא שייך חזרה במקצת

אך הא הדין גבי אם אמר לאחר ל' יום בעינן דלאחר ל' יום יהא השטר בעולם או הכסף (צ) דהוי כמו שהיא בשעת מעשה דא"כ הוי צריכה להחזיר הכסף (ק) וא"כ בכאן [לענין חוב במעמ"ש] לא שייך זה דהא השתא לא נתן לו הכסף רק דצריך לחזור ומה נ"מ ליה דהא השתא ג"כ צריך להחזיר לזה הכסף. ומה נ"מ ללוה דיחזיר לו הכסף או למלוה ראשון [מה מועיל משתעבדנא] אך לר"מ כ' התוס' (ר) דמהני מעכשיו. דא"צ דיהא השטר בעולם, א"כ פריך שפיר דאפילו לר"מ מודה בלדבר שלא בל"ע וא"ל לכשתלד מהני עכ"פ בענין שיהא הכסף בעולם וכאן לא שייך זאת. וע"ז שפיר משני בהאי הנאה כו' גמיר ומשעביד נפשי' אם היה רוצה, וא"כ הוי הפי' דנעשה כמו שאמר משתעבדנא לך כו', וא"ל הא לא הוי הכסף [בעולם] דהא הוי הכסף (בשעת מעשה) בהאי הנאה ובע"כ (נמי מהני) דנעשה כמי שאמר בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ואינו יכול לחזור דהוי חזרה במקצת. וכמ"ש הש"ך בסי' קי"ב

(ב) והנה י"ל קושית הפוסקים על הראב"ד שכ' (ש) דאם כתב משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך אינו יכול למחול. וא"כ לפי הא דאמרינן דבכל הלואה הוי הדין כן. א"כ אמאי ס"ל לשמואל דיכול למחול, וי"ל משום דהנה באמת הרשב"א הקשה דאם אמרינן המקנה לנולדים דלא קנה ויהא אינו חייב לפרוע גם למלוה ראשון. וכ' הרשב"א שני תירוצים. חדא דכוונת המלוה ראשון באם דעדיין לא יקנה השני יהא חייב לו להראשון. ועוד דלא הוי אתי מחמתך כיון דלא קנה וע"ש. והנה הפוסקים כ' דאם כתב משתעבדנא לך כו' הא אין ברירה. ומש"ה כ' דהוי רק מדרבנן, והנה הא [דהמוכר שט"ח] יכול למחול הוי הטעם משום דקנין [שטרות] מדרבנן. וא"כ הוא הדין דנקנה מטעם ערב