שו"ת ר' משולם איגרא רצ

דכיון דאי אפשר לקנות בהך שטרא אם לא שתחזיר השטר לגזלן דהא בעי כתיבה ומסירה. ומסירה לאחר הכתיבה לא מהני. וא"כ לא קנה למפרע ולא מהני מעכשיו כלום. ואפילו אם הוא רוצה להיות קונה בעצמו בשביל הגזלן מטעם זכייה מ"מ הוי כאילו החזיר כיון שהוא קונה בשביל הגזלן ואין אדם מקנה דבר שלב"ל. כי אם בשעה שיבוא לידו יכול לקנות המוכר לעצמו כמו דכתבו התוס' בב"ב. ועוד לפי דעת התוס' בב"ב בעינן מסירה מיד ליד בשטרות, והרא"ש כ' כן כדברי התוס'. ובעל התרומות שכתב או שמכר מקודם לאחר. בלא"ה קשה אפילו אם נאמר דיש לו קנין אחר כגון אגב או חליפין שסובר הבעה"ת דמהני וכי נקנה להלוקח שהגזלן הוי שליח. מ"מ איהו לא בעי כתיבה ומסירה והלוקח בעי כתיבה כמ"ש הש"ך דאם מכר הלוקח למוכר א"צ כתיבה. ובאמת להרא"ש אין מועיל שום דבר רק כתיבה ומסירה: סימן ז

על הנך פוסקים דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. הקשו הפוסקים מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. ומה שתירץ בס' התאומים בכללי מיגו יע"ש הגם שמכבר כוונתי ג"כ כן. מ"מ לא הוי התירוץ יפה. מפני דקשה הא מצי למצוא ביש ע"א על חמשים שהודה. וא"כ ליכא מיגו דאם הוי כופר הכל והוי צריך לישבע עכ"פ על חמשים נגד הע"א והוי נשבע על השאר ג"כ ע"י גלגול

אך י"ל דבאמת הכי קא קשיא ליה לרבה. דהא באמת מורידין לנכסים בשבועה דאורייתא והנה מוכרת מנסכא דר"א דהוי הטעם להא דמורידין לנכסים בשבועה דאורייתא משום דכל זמן שלא נשבע הלוה. אמרינן דהוי אמת כמו שאמר המלוה. ולא משום קנס. וא"כ מש"ה אמרינן בנסכא דר"א דהוי מחויב שבועה ואיל"מ. דכל היכא דלא נשבע. הוי בוודאי כמו שאמר המלוה [דמשום קנס לא שייך. דהא רוצה לישבע] והנה לפ"ז קשה [גם בשומרים שכתבו הפוסקים דמש"ה לא מהימן במגו דהחזרתי. משום מגו לאפטורי משבועה] אמאי מורידין לנכסים. ולא אמרינן מיגו דהא הוי לענין ממון ולענין זה הוי שפיר מיגו

והנה למ"ד א"י אם נתחייבתי לך חייב הקשו התוס' בשבועות [דף מ"ז ע"ב ד"ה א"א בשלמא כו'] האיך שייך שבועת ה' בין שניהם ולא בין היורשים. דהא בכה"ג ודאי האב חייב ממון מכח איני יודע. ולא שבועה. אך י"ל דהוי הפי' ולא בין היורשים. כגון דכבר פסקו הב"ד לאביו שבועה שהודה במקצת. וא"כ אם אביו לא הוי רצה לישבע הוי חייב והוי מורידין לנכסים. דאמרינן דהוי בוודאי אמת כ"ז שלא נשבע וא"כ ה"א דיורשין חייבין לשלם. כיון דהם אינם יודעים לישבע. קמ"ל [דבין כיורשים] לא הוי הדין כן. וכמו דפסקינן בש"ע [חו"מ סי' ס"ט סעי' וי"ו וסי' פ"ז סעי' ל"ב] ומתורץ קושית התוס'. אך כיון דהוי הטעם דכל זמן דלא נשבע הוי הדין דודאי חייב. ומש"ה בנסכא דר"א הוי הדין דמח"ש ואיל"מ. דכ"ז שלא נשבע הוי חיוב ודאי רק דביורשין [גליא קרא] הדין דפטורין. וא"כ כיון דהדין כן. תקשי אמאי לא אמרינן מיגו. בשלמא באיני יודע ל"ק מידי. (א) דלא שייך מיגו דהא [הוא חייב משום דהוי ליה למידע והוא] אינו יודע. והנה הרמב"ם פסק דאע"ג דלא ה"ל למידע חייב (ב) ואפשר דס"ל להרמב"ם דאע"ג דידעינן דא"י. מ"מ אמרינן מתוך כו' ודלא כסברת הש"ך [בסי' ע"ב ס"ק נ"א עיי"ש] וא"כ [אם בידעינן דא"י ג"כ חייב אמאי ביורשים פטורין. ע"כ הפי'] דבאביו הוי הדין דהיכא דאינו רוצה לישבע מורידין לנכסים. ובכאן ביורשים לא הוי כן, וא"כ דהפירוש] דבאביו הוי מורידין לנכסים רק [דאין מורידין ביורשים הוא] מטעם דמת (ג) דהא בכל שאר מצות לא מורידין לנכסים. דהיינו היכא דנשבע לחייב עצמו או בנדר אע"ג דהוי מצוה דאורייתא רק דכופין לו עצמו כמו מצות עשה. וביורשים בודאי לא שייך כפי' דהא אינם יודעים. וא"כ תקשה בכל השומרים אמאי חייב הא הוי מיגו וע"כ צ"ל דהוי הפי' דבאמת לא שייך מיגו. דהא הרא"ש כתב ומביאו בהגהת רמ"א בסי' ע"ב ס' י"ת ועיין ש"ך שם ס"ק צ"א (ד) ואפילו אם בשעה שראו עדים אומר שחייב לו עליו כך וכך. כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן, והש"ך הביא טעמו, כיון שעכ"פ הודה בפני עדים כו'. ומה שאמר שחייב לו כך וכך לא שייך [דלהמני' במיגו] דהכל תלוי בב"ד דיפסקו ע"ש וא"כ בכאן דהב"ד פוסקין דצריך שבועה. [דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה] וא"כ באמת מורידין אח"כ לנכסים דכיון דהב"ד לא פוסקין דפטור משבועה מכת מיגו אדרבא הב"ד פוסקין דחייב. והוי כמו עדים דכיון דהב"ד לא פסקו דמיגו הוי מעליא. ודאין צריך שבועה. רק אדרבה דצריך שבועה. והוא אומר דרוצה לישבע [ולא הוי ממון עדיין] כמו דשם [בדינא דרמ"א הנ"ל] באמת אין מורידין לנכסים קודם שנשבע. אע"ג דלא ירצה המלוה לישבע [ושם] הוי שבועה דרבנן. אעפ"כ דכיון דכופין לישבע לא חשוב מיגו [על מה שאמר לפני העדים דיש לו כך וכך עליו] וא"כ גם בכאן [לא חשוב מיגו] [דהפסק ב"ד הוי לענין השבועה] וא"כ הוי שפיר אח"כ מחויב, דכיון דלא חשיב בשעת מעשה מיגו וא"כ לאח"כ צריך שבועה [דווקא] דהא מכבר הודה [בפני ב"ד] וחשוב כאילו הודה בפני עדים. ולא הוי מיגו דהא מכבר הודה. ותו השתא ליכא מיגו דהמיגו [מהני] היכא דתוכ"ד [הראשון הוי] גם הטענה שהוא לזכותו [הוא] נאמן במיגו, אבל הכא הנה באמת דהוי כמו עדים, והוי הדין דלזכות לא חשבינן [דיבורו] רק מה דאמר לחוב, וא"כ הוי עיקר [חיוב] השבועה לאחר כדי דיבור. [ולא הוי מיגו ביורדין לנכסים]

משא"כ במודה במקצת, פריך רבה שפיר. מפני מה אמרה תורה כו' ומורידין לנכסים [להימני' במיגו] וא"ל דלא חשיב מיגו וא"כ רוצה [ב"ד] מחייבו אח"כ, וא"כ הוי הודאה לאח"כ. וא"כ הוי הודה במנה שאינו יכול לכפור וא"כ בשומרים שפיר הוי הך תירוץ דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. משא"כ במודה במקצת לא שייך זאת ומקשה רבה שפיר ומתורץ מה דהקשו המפורשים על הך דעה דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן: