שו"ת ר' משולם איגרא כט

דמשום דהוי ח"ש ג"כ אסור ועדיף טבל מתרומה והוי איסור תרומה חמור מאיסור טבל דהוי ע"י הפרשה. או כמ"ש הרמב"ם דאיקרי קודש דכיון דתרווייהו וא"ל דיבטל והוי כדלעיל. או דהוי הפי' דקשה דיבטל והוי תרי דרבנן והוי קילא כדלעיל. או דהוי הפי' דשם ל"ק דיבטל. או דהוי הפי' בשני דברים. וכמ"ש התוס' יוה"כ והפ"ד והבעה"ב אינו בכאן. או דס"ל מין במינו מדאו' לא בטיל ומשא"כ בדרבנן. לך ע"כ אין הפי' דפליגו בפלוגתא דרבנן ובן תימא. או או דהוי הפי' בשביל שבת הוו שני איסורין. אך ע"כ ס"ל דכיון דשבת הותרה ומקשי שפיר ומשא"כ למסקנא לא אמרינן שבת הותרה והוו שני דברים. ולר"א בר"ש אפשר דבאמת מבטלין ורק דמקודם מעשרין ובזה פליגו בעיקר הדברים

והנה עוד י"ל דבאמת כיון דפלוגתא הוי בדרבנן ולפי מ"ש לעיל מכח יאוש מדעת וא"כ תקשי באיסור דרבנן אמאי עכ"פ לבן תימא אמאי אין מבטלין (ובן תימא אמר הלשון דיאכל תרומה. ומשמע כמות שהיא בלא ביטול) (פ) דעדיף דיאכל תרומה בחד דרבנן ומוטב דיאכל תרי דרבנן וכמ"ש המל"מ בה' תרומות בשם מהר"ם דהיכי דהוי תרי דרבנן הוי קל ולא מפרישין מן תרי דרבנן על חד דרבנן. אך באמת בתירוץ של התוס' יוה"כ ופ"ד הוי בכאן שנים תרומה וטבל. אך דעדיין קשה דיהא מצי לתרום מכח דהוי יאוש. אך זה רק קשה למ"ד טבל מאכילין ומשא"כ למ"ד תרומה מאכילין ל"ק דכיון דהוא אינו מייאש אזי צריך ליתן לו תרומה אחרינא. ורק למ"ד טבל מאכילין קשה. ולמ"ד טבל מאכילין אפ"ל דל"ק דתרומה חמורה אע"ג דהוי תרי מדרבנן מ"מ חמורה מטבל דהוי רק חד דרבנן. אך בכאן קשה לר"א בר"ש דאמר מעשרין ולא אמר דמבטלין דע"כ דאמר מעשרין איירי דלא הוי עדיין תרומה וא"כ עדיף תרי דרבנן מחד דרבנן. אך י"ל דבאמת לר"א בר"ש אח"כ מבטלין. אך עדיין תקשי לרבי דאמר אין צריך. וע"כ צ"ל דס"ל דלא כבן תימא ודלא כרבי כרבנן רק הברירה אך דקשה דאמאי הוי לרבי הברירה דכיון דס"ל דשוין הן איסור התרומה עם הטבל וניהוי מבטל והוי איסור תרומה עם הביטול והוי תרי דרבנן ומש"ה ס"ל דשוין הן. אך אמאי לא הוי לרבנן שוין. וא"כ עוד הוי שלש מחלוקות ומשא"כ לבתר דתירץ דחילוק בין עציץ שאינו נקוב לשאר דרבנן ל"ק ומש"ה גזרינן לעיל אטו שאינו מינו דהוי מה"ת ולא בטיל ועדיף טפי לאכול טבל אע"ג דבביטול הוי איסור תרומה ושתי דרבנן ומשא"כ בכאן דלא הוי רק ירק. ומתורץ מה דקשה על שיטת ר"ת במס' ביצה. וגם הא דהשמיט הרמב"ם הך דינא וגם על הפוסקים דס"ל שבת הותרה דבאמת לפי המסקנא לא פליגי בזה ר"א בר"ש ורבי רק בפלוגתא דבן תימא ורבנן כדלעיל

והנה לפמ"ש לעיל ליישב בשיטת הרמב"ם מתורץ ג"כ הא דקשה על שיטת ר"ת במס' ביצה לפי מ"ש המהר"ם שי"ף והובא לעיל. ומתורץ דעיקר הקושיא הוי הא דאמרינן אינו צריך לעשר ואמאי לא אמר דוקא טבל וכרבנן. רק דהפי' דמכח ביטול. רק באמת למהר"ם שי"ף לא שייך הך תירוץ. דשבת הוי הטעם מכח דאין איסור בשעת אכילה. דהא למהר"ם שי"ף הוי הטעם דהוי מצוה. וע"כ רק לתרץ קושיא דלעיל על שיטת ר"ת במס' ביצה. והוי הפי' דמש"ה תליא ברצון ע"פ ביטול דהוי תרי דרבנן וקשה ברבנן (צ) אמאי לא תליא ברצון וביטול וע"כ צ"ל דלא פליגי בפלוגתא דרבנן ובן תימא. אך לפי המסקנא הוי הפי' דהוי חילוק. ואם כן גזר אטו אינו מינו ועדיף טפי לעבור על הך דיאכל טבל מהא דתרומה אע"ג דהוי תרי דרבנן מהא דגזור מה"ת אטו אינו מינו. או דס"ל מין במינו לא בטיל וא"כ הוי מה"ת ולא הוי בטיל. וא"צ דפליגי בשבת רק דפליגי בבן תימא ורבנן כדלעיל

והנה לפמ"ש לעיל ליישב קושית הרשב"א דהא דאמר רבא ול"ל ק"ו על מילה שלא בזמנה תיפוק לי' דאתי עשה ודחי ל"ת. ולפמ"ש דכמו דמתורץ קושית התוס' וא"כ עיקר התירוץ של רבא משום דנשים יכולין לשרפו ומשא"כ במילה אפשר דסובר דנשים אין מלין. והנה אפי' לפסק הלכה דפסקינן דנשים יכולין למול. אפ"ל דהפי' לפמ"ש התוס' ביבמות דלא ילפינן מנדרים ונדבות הואיל דיכול להקריב למחר. ואפ"ה מעיקרא הוי סבר דדחי דכיון דהוה המצוה מיד. והוי כעין שכ' התוס' במנחות דף ע"ב ע"א דכיון דהוי לכתחלה מצוה. וא"כ בכאן דלפי מ"ש לעיל וא"כ היכי דאב צריך למול ולכתחלה הוי מצוה על האב ואם כן מש"ה יש להמתין עד למחר דיכול האב למול דהוי עליו המצוה. והנה בס' תבואת שור הקשה לפי סברת הש"ך (ק) ואמאי מקשה במס' שבת הא אפשר באחר וכו'. רק דכמ"ש הד"מ דיכול עכ"פ לעשות מצוה לכתחלה. וע"ז אמר רבותא דשום מילה אינה דוחה ראש השנה ובשבת ליכא רבותא דהוי כרת ומשא"כ מילה בגדול ליכא כרת רק לבסוף וכמ"ש הרמב"ם. ובזה מיושב מה דכתב בפ"א דמילה. (ועיין לקמן בד"ה והנה הרמב"ם דכ') וכן אין מילה שלא בזמנה דוחה רק אפילו אם ליכא אב. ומתורץ קושית הכ"מ על לשון הרמב"ם וכעין מ"ש לעיל. דבאמת שם הוי הפי' דכל מי שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו"ט. והוי כללא כך משום דבאמת אין לדחות דהוי עשה ול"ת. רק דבזמנ' כיון דגליא ביום אפי' בשבת. ועוד דהוי הלכה ומכ"ש ביו"ט ומשא"כ בשלא בזמנה. (והנה כאן דעיקר הלימוד רק מכח דדחי שבת. ומשא"כ היכא דלא מצי למילף משבת כגון בנשים) אך בנשים קשה. אך דעיקר הקושיא מתורץ דהיכא דליכא אב וכמ"ש לעיל. וא"כ י"ל דהקל וחומר הוי הכי דבאמת למ"ד דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט א"א למילף מכלאים בציצית. דע"ז הוי אמרינן נדרים ונדבות יוכיח דאסור. אך מה דיליף ק"ו מכלאים מכח שנכרתו שלש עשרה בריתות ותו ליכא תוכיח מנדרים ונדבות. אך למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט אזי צריך גם אשריפת קדשים הך לימוד

והנה באמת קודם דידענו דאיירי בדרבנן ואם כן גם בשביעית איירי מדאורייתא ולא הוי כסברת הרמב"ם דהוי דחי עשה. דהא חזינן גבי שביעית ומשא"כ לבתר דמסיק בדרבנן והוי ג"כ שם בספיחי שביעית דהוי דרבנן

והנה מ"ש לעיל דנקיט הרמב"ם משום קדושה (ר) משום די"ל דבאמת עדיף טפי דלא יחלל שבת דהוי איסור חמור. רק אם נימא שבת הותרה וא"כ לא שייך למה אמר רבי הלשון דא"צ להפריש. ממ"נ אם שבת הותרה ורשאי וצריך דוקא להפריש בשבת. ואלא דשבת לא הותרה הוי זה חמור אך לפמ"ש לעיל א"ש. דבאמת לבתר התירוץ או לפי ה"א הוי נמי דפליגי בפלוגתא דרבנן ובן תימא רק דתקשי דאמאי אמר א"צ דהברירה. וע"כ הוי הטעם כדלעיל משום אין מבטלין איסור לכתחלה וא"ל דבאמת ודאי שבת רק דיחוי. אך מפני מה שרי הוי הואיל ואין איסור בשעת אכילה ומקשי שפיר נגד אין