שו"ת ר' משולם איגרא כח

וכמו"ש לעיל. וא"כ איכא בהך ניתק רק לעשה לא הוי והנה לא גרע מה דהוי ממילא דהיינו תמורה או גבי הקדים תרומה לבכורים ואפ"ה אינתיק דכיון דהוי כן ה"נ כיון דנשרף אע"ג דליכא מצוה וגם הרמב"ם מודה מודה בזה וא"ש מ"ש לעיל הרמב"ם. והוא העיקר דגם הרמב"ם מודה היכא דמקיים העשה בידים (וכל זה הוא דלא כתשובת ש"א שמשמע שם שאין חילוק לדעת הרמב"ם גבי לאו הניתק לעשה היכא דעשה אין שוה בכל וקיים בידים העשה) אמרינן דאפילו אין שוה בכל ניתק וכמו"ש התוס' בתמורה דף ד' ע"ב בד"ה וכל לאו הניתק לעשה ומוכח כן דאל"כ תקשי דאמרינן גבי אונס דהוי לאו הניתק לעשה. אע"ג דהוי רק מקצת ניתק וכמו דפריך שם. וכ"כ התוס' בדף ה' דהוי ניתק לעשה. ואע"ג דאפ"ל דהסוגיא והרי אונס קאי ללישנא קמא. אך משמע דאביי גופא מקשה זאת. וא"כ כיון דהוא תירץ מכח דאין שוה בכל קשה לאיפוך דלא הוי כלל ניתק לעשה. והנה אפ"ל דכל ימיו בעמוד והחזר קאי. אין הטעם מכח ניתק לעשה רק דהלאו הוי כל זמן דאינו מחזיר. והסוגיא דלקמן דפריך לרבא אין הטעם כמו"ש התוס' מכח קדמה עשה. רק הטעם דהוי מקצתו ניתק. ופסק הרמב"ם כסוגיא דלקמן. אך העיקר כמו"ש לעיל דהרמב"ם מודה בהך דהוי ע"י מעשה דכיון דניתק מקצתו ניתק כולו וכדלעיל

והנה לפמ"ש לעיל לתרץ הא דאמרינן טלטול בעלמא, מתורץ הלשון דאמרינן טלטול בעלמא, ולא בקיצור דהוי מדרבנן. ועוד דאמרינן ביבמות טלטול בעלמא מדרבנן הוא וכאן לא מסיים מדרבנן הוא. אך לפמ"ש לעיל א"ש [בכאן]. וביבמות הוי הפי' דבאמת רבה ס"ל מוקצה דאורייתא וכפי' רש"י ז"ל בביצה דרבה לשיטתיה דמוקצה דאו'. והקשה הפ"י הא רבה חזר במס' פסחים (ט) דהדר דלא אסור בטלטול אבל באכילה אסור (י). וזה הוי טעות דמוקצה הוי מה"ת ומוקצה דאפשר דהוי טמאה א"כ אפילו לפי' התוס' אין ראוי' בטלטול ומקשה טלטול דזה הוי אפילו לרבה בתר דהדר רק מדרבנן והוי כדי שיעור תרומה או תרומת מעשר עכ"פ מדרבנן אסור משום מוקצה. והשאר אפשר דאסור מכח אין ברירה. אך אפשר דס"ל יש ברירה רק דטלטול ומש"ה פריך או אפשר דאזלינן בתר רובא דכיון דאין ניכר האיסור ולא נקבע במקומו ומש"ה שרי באכילה. ואין אסור באמת רק בטלטול וטלטול הוי ג"כ לרבה מדרבנן

והנה י"ל לפמ"ש לעיל הא דלא נקט הרמב"ם הך דינא דעכ"פ בעציץ שאינו נקוב יש להפריש בשבת. וכמו שהקשה בס' פ"ד. וי"ל דבאמת דספיחי שביעית ונבילה מאכילין אותו ספיחין ומשמעות אפי' הנבלה הוי רק מדרבנן ואמאי א"ו משום דנבלה מדרבנן כגון עוף שאין לו שחיטה מה"ת גזרינן אטו בהמה. ומשא"כ ספיחי שביעית ומש"ה עדיף. וע"ז סומך הרמב"ם (ובירק מסופק הרמב"ם אם הוי כרבי דפליג בפלוגתא דרבנן ובן תימא ומש"ה לא פסק כן ועיין בכנה"ג דכ' דהיכא דמסופק הרמב"ם לא פסק): סימן יז

והנה לפמ"ש המהר"ם שי"ף במס' ביצה (כ) על מה שכ' התוס' בד"ה והא בשם ר"ת דבקידושין היכא בנים שרי משום מצוה. וכ' המהר"ם שי"ף לחלק (ל) דליכא משום דבסיפא דהוי מצוה כי מקדיש עשה מצוה אבל ליכא מצוה דדוקא יקדיש. וא"כ גבי תרומה צ"ל גם כן הכי. ומתורץ קושית המגיני שלמה על הרמב"ם דאמאי אין מפרישין ביה"ש דהא הוי משום מצוה די"ל דעשה מצוה אבל לא הוי מצוה דיפריש דוקא. דכן צריך לומר (מ) וא"כ ל"ק. אך באמת דדברי מהר"ם שיף אין מספיק. דהנה התוס' (נ) כ' דטבל הוי מוכן דכיון דאי עבר ותיקן. והקשו התוס' דהא במזיד אסור. ותירצו דלית לי' פירי אחריני אלמא אע"ג דלית לי' פירי אחריני עכ"פ לכתחלה אסור להפריש. וכן מוכח במס' ביצה דהתרצן אמר כגון דאית לי' פירי אחריני. ומשמע דהמקשן סבר דלית לי' פירי אחריני. וא"כ הוי מצוה ואפ"ה אסור. ועוד מוכח מכאן (ס) דאמרינן דרבי אוסר להפריש בשבת אע"ג דהוי מצוה בכדי להאכיל לחולה שיש בו סכנה ולא יצטרך לאכול טבל. א"ו דלא כתירוץ המהר"ם שי"ף. וניהו דאם לית ליה פירי בשבת לא חשיב מצוה כל כך. אך בשביל החולה דלא יאכל טבל ודאי דהוי מצוה. והנה לפמ"ש לעיל א"ש דבאמת דבתר דתירץ דהוי חילוק בין דהוי אטו דאורייתא. וא"כ ל"ק ממבטלין איסור דבאמת עיקר הקושיא דהא הוי תרי דרבנן והוי איסור קל ואמאי לא יפריש ויבטל והוי תרי דרבנן. ולפי דתירץ דעדיף טפי דגזרינן אטו מה"ת. וא"כ עדיין דיאכל טבל (ע). אך לר"א בר"ש קשה אמאי לא יפריש והוי עכ"פ איסור קל (ועיין לקמן בד"ה והנה עוד י"ל באמת דכיון וכו'). אך י"ל דה"פ באמת דמעשרין ואם הוי באופן דיכול לבטל מבטלין. אך לפמ"ש הרמ"א בתשובה א"ש דדוקא משום פרו ורבו דהוו מצוה גדולה הא בשביל שאר מצות לא שרינן ואין צ"ל כסברת מהר"ם שי"ף וא"ש ול"ק קושיא דלעיל

והנה לפמ"ש בדעת הרמב"ם דהוי הפי' דאמאי תליא הברירה בידו דא"צ לעשר. והפי' למסקנא משום דמצי לבטל. ופליגי באמת רבי ור"א בר"ש בפלוגתא דרבנן ובן תימא. והנה להרמב"ם י"ל דה"פ דבאמת לפי מ"ש לעיל דכיון דאמרינן הך חילוק בין עציץ שאינו נקוב לשאר דרבנן. א"צ לומר דרבי פליג והוי הטעם משום דפליגו בפלוגתא דרבנן ובן תימא. רק דעיקר הקושיא דקתני א"צ להפריש ולא קתני אינו רשאי להפריש. אך דהוי הפי' באין מבטלין איסור רק דלא ניכר ולא הוי איסור. אך עכ"פ הוי טבל והוי ניכר האיסור ומש"ה הוי רשאי אם ירצה להפריש או מכח דשיל"מ ואך דאינו ניכר אך הא עכ"פ הוי טבל וא"כ מש"ה הוי רשות אם ירצה יפריש. והנה על עציץ שאינו נקוב [דהשמיט הרמב"ם] או דעכ"פ סמוך על שביעית ונבילה כדלעיל. או דבאמת כיון דאמרינן א חילוק הוי אפשר דהוי הפי' כדלעיל דבאמת נוכל לתרוצי דלא בשבת וכדלעיל. דקמ"ל דצריך להפריש בכדי דהוי בהיתר פחות מעשרה זיתים מעט. וא"ל אמאי