שו"ת ר' משולם איגרא רפח

ומה שהקשה הש"ך בכאן (ט) על הרמב"ם (י) י"ל דהנה ע"כ (כ) הוה מה דיכול לחזור תכ"ד ולא הוי הגדה כלל בתכ"ד כיון דיכול לחזור. רק לאחר כ"ד ובין כך נפסל. ומש"ה כתב רש"י (ל) איפסול אגניבה רק א"כ כיון דלא חל רק אחר כ"ד בודאי לכ"ע יכול לחזור מההקדש כיון דלא חל כלל (מ): סימן ג

מעשה באחד שעשה שט"ח על חבירו וטען הלוה חייב אתה לי כנגדו. ומחויב המלוה לשבע. הנה נראה לי דחייב אתה לי כנגדו דטען הלוה על מלוה בשטר אעפ"כ בעי שבועה. אע"ג דלא אמרינן מיגו לחיובא שבועה וכמו דהדין באמנה היו דברינו (א) או להש"ך (ב) בתנאי היה דלא מהימן במיגו לחייבו שבועה אך אעפ"כ בכאן בעי שבועה. וכמ"ש הט"ז (ג) אע"ג דבטענת שמא לא מחייבינן שבועה (ד) מ"מ אם לאתר שחלקו השותפים נתחייב לו הלוה בשטר צריך המלוה שבועה (ה) ונלמד מכתובה (ו) ומכ"ש אם טען ברי דנתחייב לו מנה: סימן

[דבר המעשה סתום בדברי רבינו דלקמן. ונלע"ד שהמעשה היה ר' שמעון ור' ברוך היו אחים. ור"ש התחייב עצמו ליתן לבן ר' ברוך לכשיולד. ובנו הנולד הוא ר"י. ור' ברוך מת ובנו ר"י אינו יודע אם אביו הפקיד הכתב לדודו. או ר"ש. ודודו אמר שאמו ר"ב הפקיד]

על אודות מה שכתוב בשטר. בפנינו עדים הח"מ. התחייב א"ע בקנין מו"ה שמעון במו"ה אברהם ז"ל. ליתן מאה וחמשים רובל כסף מזומן שת"י מעזבון אביו לכשתלד אותו הבן. אז יסולק אותו הסך לאותו בן כו'. והנה ר"י השיב שלא נודע לו מכתב זה שהוציא עד לאחר מיתת אביו. ואביו הפקיד אותו הכתב אצל דודו בק' אוסציא ולא היה יודע מעולם כו'. והנה זה פשוט שמכח כתב זה אין לר' ברוך כלום לר"ש אפילו אם לא זכה הבן דהא אם נמצא כתב ואינו ידוע מי הפקיד. הדין דאינו מחזיר לא לזה ולא לזה דכיון דלא זכה מכח השטר עד דמטי לידיה. דהא אפי' בשובר לא זכה עד דמטי לידיה. אפילו דבאמת מחילה אין צריך קנין. וא"ל הא שם כתוב קנין ובקנין מחזיר למלוה [ז"א] חדא דלענין הודאה לא מהני קנין כמ"ש הסמ"ע בר"ס ל"ט בשם הג"א. ואף דהב"ה משיג שם מ"מ הב"ח מיישב דבריו. וכתב הש"ך שם דצ"ע לדינא

ועוד דאין הקנין קאי כלל על זה דמודה. רק אמאי דמתחייב [עצמו] ליתן לבנו לעת נשואין קאי. ומה שהתחייב עצמו ליתן להיורש. אפילו אם מעוברת. [נוטל בב"ב דף ק"מ ע"ב] מ"מ נגד אחר כ"ע [ס"ל] דמעוברת לא מהני. וא"כ גם הבן לא זכה. ואפילו שעבוד הגוף לא מהני לדבר שלא בא לעולם. דבשלמא היכא דהחפץ אינו בעולם שייך שעבוד הגוף דהא הגוף הוא בעולם. משא"כ לדשל"ב וכן הוא בב"ב דף קל"א ברשב"ם שם ובגיטין משמע כן וא"ל הא הנפקד אומר דאביו היינו המלוה הפקיד אצלו: ז"א דהא כתב הש"ך בסימן נ"ו ס"ק ה' וז"ל ולמדנו מתשובת הרא"ש דמי שאומר אתה נתת לי כלי זה ליתן לפלוני והמקבל אינו יודע. והנותן מכחיש השליש צריך להחזירו להנותן אפי' יש לו מיגו. וא"כ כיון דר"י אינו יודע אם הפקיד לא מהני מה שאמר השליש

גדולה מזו אפשר דאפילו אם כבר נולד בשעה שבא השטר ליד דודו בכה"ג לא מהני כלל דהא כיון דאין השליש נאמן מכח סברת הש"ך הנ"ל וא"כ כיון דלא מטי ליד המקבל לא זכה כלל. דהא לא ידע ר"י מי הפקיד אצלו [אצל הנפקד]. וא"ל הא כתב הש"ך בסימן נ"ו דבשטר הקנאה ואינו יודע מי הפקיד אצלו מחזיר להנותן [להמלוה] ז"א דכי דייקית משם ראיה לכאן להיפוך. דהא התם הטעם דאינו יודע מי הפקיד אצלו. אבל אם היה ידוע שהלוה הפקיד אצלו וודאי אין מחזירין דהא ליכא עדים כלל שהקנין היה. בסתם דלא פירש שיתן לידו וכאן הא בוודאי לא בא מאותו בן דהוי קטן. ואצ"ל מי שהיה מקודם הוי הדין כמו שנמצא ביד אחר דאין נאמן. וא"כ אין כלל שום חיוב

והנה הך דין דשובר. וכתב הש"ך בסימן פ"א ס"ק ע"ד וז"ל א"כ פריך שפיר ניחוש דילמא כתבה שובר להיות בידה שלא יועיל עד שתתנה לו עיי"ש וכן אם הוא ביד שליש, ואין ידוע אין מחזירין מהאי טעמא וא"כ ה"נ מה"ט לא מהני מה שכתוב בשטר בהודאה והנה אפילו דלא טעין ר"ש או בא מכוחו דעדיין לא מטי לידיה, מ"מ כיון דזאת אמר בברי דאין חייב לו הוי טענה מעליותא כמו דאיתא בסימן ס"ט סעיף ב' כיון דטעין בברי שלא חתם לשם חוב יעו"ש מלבד שעל מה שטען נאמן במיגו [דלא מטי' לידיה]: סימן ה שאלה

מעשה בקהל שתיקנו על אחד שיהא נאמן כשנים ואח"כ סילקו מנאמונתו ואח"כ נמצא כתבים אצלו וזמנם כתובים קודם שסילקו אותו: תשובה

והנה נ"ל באמת הא דע"א אין נאמן לא הוי הטעם כמו קרוב דלא חשדינן דמשקר רק דגזירת הכתוב [כמו משה ואהרן] הא הכא [בע"א גם] חיישינן דמשקר וראיה לזה מש"ע תו"מ סי' נ"ו סעיף ג' דאין לו לשלישית ליתן אלא בפני ב"ד ויפרש להם ענין השלישית שאם יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישית מת"י לא יהא נאמן אלא כע"א וקשה אמאי. אם נימא דלא חשדינן לע"א דמשקר. וא"כ הא הוי כמו שידעינן דהוי כן והוי כמו דנכתב קודם ונכתב בהכתב שהוא כתב קודם שנתן השלישית מת"י ובעת ההוא הוי נאמן. א"ו דאין הדין כן רק בע"א חשדינן למשקר [ולא הוי כידעינן שנכתב קודם]