שו"ת ר' משולם איגרא רפז

דיצטרך עוד להעיד עליו כגון היכא דכותב ח"י על חספא. ומשא"כ אם לא צריך על עצמו דכיון דעל עצמו העיד א"צ כלל לאחר, ומשא"כ בזה בעדות אחרת (ז) אך (ח) במאה ומאה דנאמר דמצרף לחמשים ואמאי לא יהא מצרף על מאה [כאחת] וע"כ צ"ל משום דרצה להצטרף לעוד אחד ומשו"ה הוה שפיר נכי ריבעא ואין ראוי לצירוף. דממ"נ איזה מהם דהעיד מקודם תו אין ראוי לצירוף (ט) ואך עכ"פ צ"ל דס"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה הוה עדות בדיני ממונות. מדלא חילקו בין תכ"ד לאחר כ"ד

ועוד י"ל בלא האי טעמא דלעיל. ע"פ סברת הכנה"ג. דאם לא מהני עדותן אלא דצריך להעיד בפני הבעל דבר צריך דיהא מעיד מי הוא הבע"ד. וכאן על ת"ק דבלא"ה חייב. הוה כאילו לא העידו בפניו והוה רק על רי"ש. אך ע"כ צ"ל דהוה תכ"ד וכדלעיל הכל

והנה מה שכתבתי לעיל דאפילו לא בעינן בד"מ עדות שא"א יכול להזימה. רק דהך הזמה אתי מן הזמן. י"ל דהא באמת אין הטעם בעדות שא"א יכול להזימה מכח דירא רק דהוה גזרת הכתוב. והא ראייה דכ' התוס' בריש מכות, דהיכא דלא שייך כלל הזמה לא קאי ע"ז כאשר זמם, וכן אמרינן החילוק בפלוגתא דסומכוס ורבנן גבי עדות שא"א יכול להזימה בב"ק דף ע"ה ע"ב. ה"מ היכא כו' אבל הכא סיוע קמסייע ע"ש. וא"ש מ"ש לעיל (י): סימן ב דין חזרת העדים בתכ"ד

הב"י בה' עדות סי' כ"ח כ' דכי אמרינן תכ"ד יכול לחזור. היינו היכא דבעי לחזור מדיבורא קמא. אבל היכא דבעי לפרש דבריו לא. וכ"כ המ"מ בה' גירושין פי"ב ה"א וע"ש בלחם משנה. ולפ"ז לכאורה קשה מהא דאיתא בב"ק דף ע"ג ע"ב וסבור ר"י תכ"ד כדיבור דמי והתנן ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו'. ר"י אומר אם לכך נתכוון מתחלה דבריו קיימין כו' ואם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים ה"ז תמורת עולה וא"כ כאן אין חזרה ממה דאמר תמורת עולה רק דרוצה דיחול ג"כ תמורת שלמים וא"כ כיון דאינו חוזר משו"ה לא חל

אלא דיש לחלק דהתם אינו חוזר כלל. דאומר דגם מקודם היתה כוונתו כך. משא"כ היכא דאיהו בעצמו אומר דלא היה כוונתו כך מקודם. רק השתא נמלך ואומר דהשתא כוונתו כך דניהוי ג"כ תמורת שלמים ובזה מיושב הא דלא הקשה הש"ס קושייתם וסבור ר"י כו' מרישא (א)

אך קשה. הא תינח לר' יצחק בריה דרב יוסף דמפורש שם בתמורה דף כ"ו הטעם. מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים כו' אבל לרבא בזבחים דף למ"ד דמפורש דהפלוגתא תליא בתפוס לשון ראשון (ב) נמצא דדעתו שיחול שניהם ולא הדר כלל מדיבור הראשון. כולה ליהוי עולה וכולה ליהוי שלמים. רק לר"י בריה דרב יוסף הדר ממה דאמר כולה להוי עולה ולא הוה רק חצי, רק דקושית הש"ס קאי אליבא דאביי. ואביי סבר כר"י בריה דרב יוסף בזבחים שם. אך אנן הא קיי"ל כרבא נגד אביי ושפיר אין אנו צריכין לחלק בין תכ"ד קטן לגדול ובזה מיושב קושית התוס' בב"ק דף ע"ג ע"ב ד"ה כי לית ליה כו' דפסקינן תכ"ד גדול ע"ש היטב

אך אליבא דר"י בריה דרב יוסף נמי קשה, הגע עצמך אם היה מקדיש רק החצי. הוה אמרינן דפשטה קדושה בכולה. ואפילו אם הוה אמר אח"כ החצי השני להוי שלמים כיון דלא חזר לא מהני, כמ"ש הב"ה בח"מ מה מיגרע מה דאמר מקודם כולה. ובאמת נגד מקצת מהני חזרה רק דפשטה קדושה בכולה. והגע עצמך אם הוה אמרה אשת איש אני ותכ"ד אמרה אין אני גרושה ואח"כ אמרה גרושה אני מי מיהמנא. אע"ג דחזרה מאמירתה אין אני גרושה מ"מ מאמירת אשת איש לא חזרה. וה"נ כיון דלא חזר מהחצי רק [די"ל דהוה] כמו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אע"פ דלא שייך (ג) מ"מ מקרא דכל היוצא מפיו יעשה מיעטה התורה. אע"ג דלא מחליף דיבורו. וזאת הוה כמו התרת חכם. וכדאיתא בנזיר (ד) ומכאן ראיה לבעל הט"ז יו"ד סימן רכ"ט סק"ה, דבעינן דיחליף (ה) רק דצ"ל לפ"ז דבנמלך לא שייך תפוס לשון ראשון, ולא טעם דר"י בריה דרב יוסף (ו) ומכאן מוכח כבעל כ"מ (ז) ודלא כמל"מ

וזה הוא הפירוש בנזיר דף ט' ע"א. וב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש וב"ה כו' ופי' התוס'. לאו דוקא לאיתשולא כו', פירוש דהא באמת אינו חוזר ממה דאמר הריני נזיר. רק רוצה לפרש ולומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מהני תכ"ד רק מן המחשבה שפיר הוה חזרה. דהא המחשבה רוצה לעקור לגמרי. ושפיר הוה כמו טעות. וכתב התוס' בב"ב (ח) דהוה רק דיבור בלא מחשבה, ושפיר תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה, ואם היינו אומרים דב"ש לא ס"ל כר"מ דאין אדם עושה דבריו לבטלה, ממילא הוה כמו מתכוון לכך ומפרש דבריו, דאמר ר"י אם מתכוון לכך מותר, אך קשה כיון דיכול לחזור תכ"ד אם אמר אין אני נזיר נמצא דלא חל רק לאחר כ"ד, ונמצא דלא חל שעה אחת, ואפי' לב"ש יכול לחזור, אך לפמ"ש ספר פ"י דאעפ"י דיכול לחזור תכ"ד מ"מ כל כמה דלא חזר חל העדות מקודם אתי שפיר.