שו"ת ר' משולם איגרא כז

דע"ז דהסכים במין במינו לסברת ר"ת ואך באינו מינו לא מצינו דהסכים לסברת ר"ת. ולפמ"ש לעיל א"ש. דהא עיקר הפלוגתא הוי האיך רבא סבר. ובכאן מוכח דאם מין במינו לא הוי מה"ת לא בטיל רק בטילה מכח טכ"ע הוי מה"ת

והנה עוד י"ל דהפי' פשיטא ולא מתרץ כמל"מ ותוס' יוה"כ משום דא"כ תקשי ונבטל ברובא לגמרי ולא יאכל כלל באיסור תרומה. אך אפשר דהוי מתבטל והוי חם בחם או נ"מ דלח בלח הא ל"ה יכול לומר דקשה ואמאי רק דמתקינן לי' ומוספינין לי' ולא אמר לי' דמבטל לי'. א"ו דאיירי כמו"ש הם. אך אפשר דהוי לח בלח או יבש ביבש וחם בחם. ולפמ"ש לעיל א"ש לתרץ רק על חצי שיעור

והנה מ"ש לעיל ליישב הפי' בש"ס טלטול בעלמא וליישב קושית התוס' יוה"כ. והוא דהכי. דבאמת אמרינן ניחום אגב אמי'. ומביא הר"ן הפי' בשם הר"י דכיון דביו"ט שרי במה דהוי בקדירה אחרת. וה"נ לדבר מצוה שרי להרבות בשיעורין במה דהוי חד טירחא. ואנן ילפינן דעל כל מצוה שרי שבות ע"י נכרי ממילה לחד דעה וזה אמר רבא דניחום לי'. וא"כ ה"פ דלכאורה ע"ז הקושיא דזה הוי רק מדרבנן וזה הוי איסור מדאורייתא. הנה המל"מ הקשה דהא חטה אחת פוטרת וא"כ הוי רק חצי שיעור וליכא איסור כולא האי. ותירץ בתרומת מעשר דיש שיעור. והנה לכאורה [מאי מקשה אפשר בחולין פשיטא הא י"ל] דה"פ דבאמת אם הוי מספק חולין מתוקנין והוי [מצי להיות] יפריש רק חטה אחת בשאר הפירות תרומה רק מדרבנן צריך אחד מששים. והוי זה מדרבנן. והגבהת הפרשת תרומה הוי איסור רק מדרבנן ואשמעינן דשרי כעין שמתרץ בעציץ שאינו נקוב. אך דכיון דרשות להפריש והוי תיקון והוי זה רק לרבות בשיעורין ושרי במקום מצוה דלא יעבור איסור כלל והוי זה פשוט וכבר אשמעינן לרבא זאת בעירובין וחדא זימנא אמר ועוד דניהוי אשמעינן הך דין בשאר מצוה דרשאי לעשות כן (ואפילו לפי שיטת הר"ן א"ש עכ"פ בודאי עדיף טפי לרבות בשיעורין מאם דיקצץ שני אע"ג דשם ליכא רק שנים. וא"כ בכאן ניהו דהוי שוין מ"מ הוי דיאכל איסור טבל מדרבנן והוי בכמו שני מלאכות) והנה המג"א כ' דשרי שבות דשבות גבי חמץ. וכן הח"י ע"ש היטב (ב) רק באמת הא מטלטל התרומה (והנה שם בשני עוקצין אע"ג דהוי בב"א דיחתוך אפילו בפעם אחת מ"מ כיון דהוי שני מעשים אע"ג דהוי בב"א אסור. וכאן בטלטול הוי מנדנד המוקצה דכיון דלא הוי בקדירה אחת הוי שני מעשים) דבאמת אין הפי' דטלטול הטבל חדא דבכאן הוי נוטל ומטלטל בלא"ה שאר הטבל וכדלעיל (וא"כ הוי כמו שני קדירות או שני ככרות אע"ג דמטלטל כל חדא וחדא בב"א רק כיון דלא הוי בקדירה אחת) רק דפי' התרומה אפילו לפי שיטת התוס' (ג) וכדלעיל והנה גם שם (ד) אין הפי' משום הטבל. דהא ממ"נ אם יהא שרי להפריש לא הוי מוקצה כיון דבידו להפריש. אך דפי' בתרומה דהוי מוקצה וכסברת הר"ן דתרומה. ואך לפי סברת התוס' לא שייך כן. דכיון דשרי לכהן לא הוי מוקצה ואם זכאי בהרמתה יכול להוליכה לב"ה וליתנה לכהן. ולפמ"ש לעיל א"ש (ה) והנה אפ"ל דהוי הפי' טלטול בעלמא. ס"ל דליכא מלאכה אך באמת דהפרשה באמירה בעלמא נמי לא שני וכדלעיל א"ש. אך ביבמות (ו) לא שייך תירוץ זה ואפ"ל דעיקר הגזירה אם יהי' ע"י הגבהת תרומה ודמיא למקח ואסרה על כולן אפילו בדיבור. ואפ"ל דלרבותא מקשה הש"ס אפילו אם הוי בדבר שצריך הגבהה וטלטול הוי נמי רק מדרבנן. ורק שם ביבמות הוי שפיר רק לשיטת הר"ן אבל לשיטת התוס' קשה דהא תרומה רשאי לטלטל וטבל דכיון דבידו לתקן לא הוי מוקצה. וי"ל דאיירי בתרומה טמאה ואין שורפין תרומה טמאה בשבת והוי שפיר גם לשיטת התוס' מוקצה

והנה באמת הפי' דעל תירוץ של המל"מ ותוס' יוה"כ דמתרצי דהוי הפי' דאין הבע"ה בכאן י"ל דהא לפמ"ש הב"י והט"ז בי"ד סי' של"א דלרבא אע"ג דלא שויא שליח בתרומה מ"מ אם הוי ייאוש שלא מדעת מהני וכאן כיון דהדין דיכול ליטלו הוי כמו דאיתא בב"ק דף קט"ו דראה אנס כנגדו דמייאש מסתמא. א"כ הוי יאוש שלא מדעת דמהני. והוי רק הפי' כדלעיל דמספיק הפ"י דאם מספיק עשרה זיתים פחות מעט. ומשא"כ היכא דלא מספיק ולכו"ע מודו דצריך להפריש היכא דמספיק. ול"ק דלמא באמת הם ס"ל דמין במינו לא בטיל ואיירי בלח בלח או חם בחם דהוי כמו לח בלח וכדלעיל. ולרבא ל"ק כלום דהוא אמר דבזה כו"ע מודו דצריך לעשות. ומשא"כ לפי המסקנא קשה אמאי לא חזר ואוקי דלא בשבת אך ע"כ צ"ל משום דלפסק הלכה שבת הותרה וכפי סתם מתניתין

ועוד י"ל דכיון דלאחר דתירץ בדרבנן ל"ק והוי מצי להקשות כמל"מ ולבתר דתירץ מדרבנן ל"ק דמה לי זה דרבנן או זה דרבנן. אך לבתר דתירץ דהוי משום גזירה עדיף טפי. וא"כ שפיר קשה לרבא וע"כ צ"ל או דס"ל מין במינו לא בטיל דטעם כעיקר הוי מה"ת ואם ס"ל לרבא דמין במינו בטיל. ע"כ לטכ"ע דהוי מה"ת. ואך להרמב"ם א"ש דלפסק הלכה יאוש שלא מדעת לא קנה והוי הפי' דאין הבעה"ב בכאן. והנה י"ל דהוי הפי' דקשה אם אמרינין דפליגי בפלוגתא והוי קשה אמאי לא מעשרין ועכ"פ על עשרה זיתים פחות מעט. ואין לומר דאין מבטלין לכתחלה קשה דהא החילוק שבין שבת הוי זה דלא איתעביד איסורא באכילה. אך לבתר דתירץ ל"ק דבאמת זה הוי דגזרו אטו איסור מה"ת דהוי מה"ת: סימן טז

והנה מ"ש לעיל (ז) גבי אשה בשריפת קדשים. והנה בתמורה הקשה הש"ס והרי אונס דהוי ניתק לעשה ואמרינן דכהן לוקה ופי' התוס' דאמרינן דכיון דמקצתו ניתק. ומתרץ כהנים שאני דרבוי קדושתו במצוות יתירות. והנה בודאי למ"ד קיימו ולא קיימו לא מקשה דעכ"פ לא עדיף מישראל דבעינן דוקא דיקיים העשה והוא לא קיים. ואפ"ל דאפילו למ"ד ביטלו ולא ביטלו ועכ"פ הוא ביטל בידים. ואך אפ"ל דכיון דהוא אחר כך לא ביטלו בידים מקשה. אך בתירוץ ר"י (ח) י"ל דכונתו כן דזה החילוק וא"כ גם באשה צריך לקיימו למ"ד קיימו ולא קיימו. ועשה דאינתק למקצתה רק בכהנים לפי שיטת רש"י. וכאן י"ל דגם התוס' מודו וא"ש. והנה אפילו דהרמב"ם כ' דגבי תמורה דכיון דעשה אין שוה בכל לא אינתק דכיון דאינו נוהג תמורה בצבור ובשותפין אך בכאן אם נימא דאנתיק והוי עכ"פ אשה ג"כ מצווה ע"י הל"ת