שו"ת ר' משולם איגרא רעח

נמחק שויא אנפשה חתיכה דאיסורה ואין יכולה לחזור כמ"ש אפ"ה בנמחק משקין אותה בע"כ ולא הוי בדוקה ועומדת, והכי נמי לדעת מהרא"י באומרת טמאה אני נמי אינה אלא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה, וא"כ אינה בדוקה ועומדת, ואמאי אינה שותה, אלא ודאי דהיכי דאיכא רגלים לדבר. דנאמנת לומר טמאה אני, מהימנינן לה בודאי דאמת הדבר. ולא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. דלא כמהרא"י

(יח) אחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת יצא לנו מדברינו אלה, דדבר הזה אי מהני הודאתה עם עוד אחד אשר אומר שזינתה במחלוקת היא שנויה בין הב"י ומהרש"ל. ואנכי הבאתי ראיה ועשיתי סמוכין לדברי מהרש"ל. אמנם כתבתי דבענין דידן אפי' הרש"ל מודה. מטעם דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. והא מלתא דפשיטא היא באם האיש ההוא לא הגיד דברו בפני ב"ד לאו עדות היא כלל. אלא אפילו בפני ב"ד הגידו אפ"ה נמי אם אין רגלים לדבר מותרת. דבצירוף כל הנ"ל מה שכתבתי אין להוציא אשה מבעלה. ואפילו אם הדבר ספק כגון שמספקא ליה אם הוי רגלים לדבר וכה"ג נמי אין להוציאה. דכבר כתב הב"ש בסימן י"א. דלא שייך בכה"ג לומר להחמיר מספק דאין להוציא אשה מבעלה מספק. אמנם אם איכא רגלים לדבר והבעל מאמינו לעד הזה אשר אומר בפנינו הודית. נראה דאסורה. דהא אף דכתב מהרא"י דאינו מהני כ"א מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וכאן דמכחשת לא שייך זה מ"מ הא כבר הבאתי ראי' לדבר דלא כן היא. אלא ברגלים לדבר מהימנינן לה באמת. וא"כ אף דלא אמר האיש ההוא אשר אומר שזנה עמה דבריו בפני ב"ד, אפ"ה אם איכא רגלים לדבר והבעל מאמין להעד האומר בפניו הודית נמי אסורה, אולם זהו דוקא לדעת הרמב"ם דס"ל, דאם הבעל מאמין להעד אסורה עליו, אבל לדעת הטור בסימן קט"ו וגם הב"י שם וגם הרשב"א כולם ס"ל דאף דמאמינו אינו חייב לגרשה, כ"א משום לזות שפתים יעיי"ש, ובב"ש נמי מחלק בסימן קט"ו בין היכי דהוי ליה לבעל למידע. דהיכי דהוי ליה לידע אסורה אם שתק אבל אי לא הוי ליה למידע מותרת אף במאמינו, וא"כ בענין דידן הא לא הוי ליה לבעל למידע, אפ"ה מותרת ואינה אסורה. כ"א משום לזות שפתים, וא"כ בודאי לא כייפינן ליה לגרשה א"כ אינה אסורה כ"א באם הגיד הבליעל הזה דבריו בפני ב"ד, דהוי עד וגם איכא רגלים לדבר דאי לא"ה הוי נכי ריבעא דממונא כמ"ש, וא"כ אז אסורה הא לא"ה מותרת, את כל זאת יבין בדעתו ירא וישפוט איך נהייתה הדבר הזה, ועל פי פעלו יצא דבר משפט האשה הזאת. כאשר יראה איך ומה נעשתה כאשר עד הנה אמרנו: סימן

מד

(א) נידון השאלה כאשר אמרו לפני המעשה שהיה: באשר שבאה אשה אחת ואמרה אשת איש הייתי ובעלי הלך למרחוק, ואח"כ חזרה בה ואמרה שלא היתה אשת איש, ונתנה אמתלא לדבריה שמה שאמרה מעיקרא שהיה לה בעל היה מחמת בושה, מחמת שכיסתה ראשה מחמת זנות, והנה שאלו את האשה למה לא אמרת מקודם שגרושה את, ואמרה מחמת שסבורה היתה שלא תנשא לבעל מחמת חוקי המדינה שצריכין להיות רשיון על נשואין, ולא הקפידה בדבר

ולכאורה היה נראה לומר דלא מהני אמתלא בכה"ג כיון דשויתא נפשה רשיעא, כמבואר ביש"ש בחולין פרק ראשון סימן ח', אך הא מבואר בדבריו, דכתב דגבי טבח לא מהני אמתלא משום שמשים עצמו רשע, ואנן הא פסקינן בש"ע סימן א' סעי' י"ג דמהני אמתלא גבי טבח וא"כ בנידון דידו נמי תהני

אמתלא

(ב) אמנם לכאורה היה נראה דלא מהני אמתלא בנידון דידן, דהנה מבואר ביו"ד הלכות נדה סי' קפ"ה דאם הוחזקה נדה בשכנותיה אינה נאמנת לומר טהורה אני ולא מהני אמתלא וכתב בט"ז, וז"ל ולמדתי מזה דאפילו באמרה יש חילוק, דאם אמרה בפני רבים שהיא טמאה לא מהני אח"כ אמתלא. והנה בנידון דידן נמי הא אמרה ברבים ולא תהני אמתלא

(ג) אמנם יש להוכיח דנידון דידן שאני ומהני ביה אמתלא, אפילו בדאמרה בפני רבים דהנה מבואר ברמב"ם פרק כ' מהלכות איסורי ביאה דין י"ג דמי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני כו' אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה, ואם נשא לוקה, וכתב עליו הרב המגיד זה פשוט משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ולכאורה קשה דהנה הרמב"ם פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ג פסק דהאשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת ע"פ עצמה ולפי סברת המ"מ דברי הרמב"ם סותרים זה את זה: (

) (ד) אך יש ליישב דהנה הרמ"א בתשובה הקשה בשם הרמב"ן דאמאי אמרינן בהוחזקה. נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' הא מהני אמתלא ועפ"י קושיא זאת העלו דברבים לא מהני אמתלא והטעם מבואר בפוסקים משום דאיכא אינשי דלא ידעו מהא אמתלא ומש"ה ברבים לא מהני אמתלא

ולפי"ז דברי הרמב"ם אינן סותרים זא"ז. דהא דפסק גבי כהן שלוקה על פי עצמו היינו משום דהוי ברבים ולא מהני אמתלא. אבל באשה שאמרה נתקדשתי שפיר מהני אמתלא אפי' ברבים. דא"ל דאיכא דלא ידעי מהאמתלא ויאמרו דאשת איש מותרת לשוק הא ליתא. דהא קיי"ל דאשה שאמרה מת בעלי נאמנת וא"כ מהני אמתלא ומש"ה אינה נהרגת על פי עצמה משום דהוי התראת ספק, ודברי הרמב"ם מבוארים, וכל זה דלא כמ"ש המל"מ דהטעם בכהן משום חזקה ומהאי טעמא הניח בצ"ע דברי המ"מ, ובאמת המעיין בתשובת רמ"א סי' ב' יראה לעין דהא דקיי"ל סוקלין ושורפין על פי חזקה היינו בהוחזק מפי אחרים, דאם אמרת על פי עצמו הוי חזקה א"כ בכל דברים נאמר דלאחר כדי דיבור תהוי חזקה יעו"ש היטב

(ה) היוצא מדברינו דבנידון דידן דאמרה נתקדשתי ולא אמרה למי דבוודאי מהני אמתלא אפי' ברבים, ואף גם אם אמרה לפלוני משמע מדברי הרמב"ם דאינה נהרגת. והיינו מטעמא דאמתלא שנאמנת לומר בפני בעלה. גרשתני. ומכ"ש לפי דעת הש"ך בסימן