שו"ת ר' משולם איגרא רעז

על זה דיבורי' ושפיר נאמן. דהא על האחר יש עתה קינוי וסתירה

(יא) אמנם באמת מש"ל דיהיה העד נאמן מטעם מגו. דבר זה ליתא. חדא דדעת הכנסת הגדולה דעדות דאינו נאמן כ"א מטעם מגו לאו עדות כלל. ויש לי עוד כמה הוכחות ע"ז ואין להאריך, ועוד בלא"ה ניחא. דהנה הרשב"א בכתובות. וכן הפנ"י שם דף כ"ב כתבו. דהיכי דאדם טוען ברי להתירא. ואיכא חזקה לאיסורא. מותר לדידי'. דאין לו לחוש על החזקה אם ברי הוא לו להיתר והנה דבר זה אבעיא להו בגמ' בב"ב אמרינן מגו במקום חזקה או לא, וא"כ לפ"ז ניחא. דאיך שייך לומר דיהיה העד נאמן שהודית מטעם מגו הא מגו בוודאי לא עדיף מחזקה. דהא אבעיא היא אי מהני מגו במקום חזקה א"כ בנ"ד כיון דהיא טוענת עתה ברי שלא הודית לא מהני מגו לעד דיהא נאמן. דהא היא טוענת ברי ומותר לדידה כ"ש הרשב"א ופנ"י לגבי חזקה. ומגו לא

עדיף

(יב) ואף דאם נאמר כן. תקשה הא תינח לגבי דידה דטוענת ברי אבל לגבי הבעל איך רשאי לדור עמה, הא יש להעד מגו והוי עדות לגבי דידי' דהוא אינו טוען ברי, אפילו הכי ניחא דאפשר לומר דטעמא דרש"ל דס"ל דאם יש ע"א שזינתה והיא הודית מהני ואסורה, היינו נמי מטעם שויא אנפשה חתיכה דאסורה כדברי מהרא"י בתשובה לגבי רגלים לדבר, א"כ ניחא, דהא אף אם מהימנינן לעדות שלו (ו) מטעם העד שאומר שהודית, לא אסורה כ"א משום שויא אנפשה חתיכה דאסורה, ושפיר ניחא דלא מהני לעד מגו דהיא טוענת ברי דלא שויא אנפשה חתיכה דאסורה ומותרת, דמהני ברי נגד מגו כמ"ש ואין העד נאמן והוי שפיר נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא

(יג) ומה שמשמע מדברי מהרא"י, דאם ע"א אומר זינתה. וע"א אומר בפניו הודית. נאמנים ואסורה. איכא למימר אם באמת נאמר. דהא דכתב מהרש"ל דאם אחד אומר זינתה והיא הודית אסורה היינו מטעם דמהמנינן לה באמת. ולא מטעם שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דלא כמ"ש ניחא דהא משמע שם מדברי מהרא"י בתשו' דמיירי שם. דהבעל מאמינו לעד אשר אומר בפניו הודית. וכיון דמאמינו הוי כאילו הגידה הוא בעצמה לפנינו. וא"כ לא שייך דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. דהא כיון דהבעל מאמינו להעד הזה. אף דמן הדין אינו עדות מטעם שכתבתי. אפ"ה הא קיי"ל אפילו קרוב ופסול אם מאמינו הבעל אסורה. ה"נ כן דאם הבעל מאמין לדברי העד ההוא הוי לדידיה עדות מעליא. ושפיר מצטרף העד האומר שזינתה עם זה דמאמינו הבעל. דהוי כהודית בפנינו ואסורה עליו אף בלא רגלים לדבר כדברי מהרש"ל דמהני הודאתה ועד אחד. משא"כ בש"ע דלא מיירי במאמינו, לכך הוצרך הב"ש לומר משום רגלים לדבר

(יד) ואם נאמר כמ"ש לעיל דאף הרש"ל דס"ל אם הודית וע"א מעיד שזינתה אסורה. היינו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורה. ולא דמהמנינן לה בודאי. וא"כ הא כתב מהרא"י דעתה אם אומרת שלא הודית ולא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה. לא אסורה גם אם מאמין הבעל לעד האומר בפנינו הודית אפ"ה כיון שאפי' כן הוא אינו בודאי אמת. כ"א מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורה. לא שייך לאוסרה משום דהבעל מאמינו. דהא איהי ידעה אי קלקלה אי לאו עיי"ש. וא"כ ליתא לדברי שכתבתי דנאמר דטעמא דמהרא"י כיון דאיכא ע"א שהודית ואחד שזינתה והבעל מאמינו להעד שזינתה. דהא היא הודית לא הוי אלא שויא אנפשה חתיכה דאיסורה כמ"ש. וא"כ לא מהני הא דהבעל מאמינו כמ"ש בשם מהרא"י. וע"כ צריך לומר דטעמא דמהרא"י כמ"ש הב"ש. דמיירי ברגלים לדבר. וברגלים לדבר אם היו כאן שני עדים דהודית היתה אסורה. והוי זה העד האומר הודית עדות מעליא ומצרף עם האחר אשר אומר שזינתה ולא הוי נכי ריבעא כו'

(טו) ומה שדקדק מע"ל מדכתב. דאם בכה"ג הוי שייך עיניה נתנה באחר כו'. ומשמע שם דטעמא לאו משום רגלים לדבר. דאפילו באין רגלים לדבר אסורה כה"ג, נמי ניחא דאפשר לומר דכה"ג כוונתו אם הודית בעצמה בפנינו, ואיכא עוד ע"א אשר אומר שזינתה. היתה אסורה בכה"ג. מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא, אף באין רגלים לדבר, אבל כאן דמיירי דהודית בפני ע"א ועתה מכחשת, דלא שייך שוי' אנפשה חתיכה דאיסורה כמ"ש צריך לומר דמיירי ברגלים לדבר

(טז) עד הנה דברנו באין רגלים לדבר, אבל ברגלים לדבר נראה לאוסרה לדעת הרמב"ם, וכמו שאכתוב לקמן, דאף דכתב מהרא"י דטעמא דנאמנת בהודאתה, היינו מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסורה והיכי דמכחשת לא שייך זאת כמו שהבאתי דבריו לעיל, אולם דבריו אלו לא נ"ל לומר ברגלים לדבר, דטעמא משום שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, דהנה איתא במס' סוטה דף ו' מתניתין אלו שאין אוכלות בתרומה, האומרת טמאה אני כו', והקשה בירושלמי הא למשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טמאה אני, ותירץ דכאן רגלים לדבר, ובאמת לכאורה קושית הירושלמי ל"ק דהא אף באומרת אינה שותה, לא משקינן אותה ואסורה לבעלה, וא"כ איך שייך לומר דאינה נאמנת לומר טמאה שמא עיניה נתנה באחר, הא אי בעית והוי אומרת אינה שותת לבד, נמי אסורה בוודאי, דלא יכולין לכופה, וא"כ אמאי אינה נאמנת עתה דאומרת טמאה אני, אבל אי קשיא הא קשיא, דקיי"ל (ז) אם כבר נמחק המגילה ואומרת אינה שותה משקינן אותה בע"כ, אבל אם אומרת טמאה אני לא משקינן, וא"כ ע"ז קשה קושית הירושלמי איך נאמנת לומר טמאה אני, ותירוצו לא שייך, דהא באמת אם היתה אומרת אינה שותה לא הוי אסורה דמשקין אותה בע"כ, וצריך לתרץ כתירוץ הירושלמי דאיכא רגלים לדבר, ואפשר לומר דגם כוונת הירושלמי כן הוא אלא דמלשונו לא משמע הכי, וא"כ אם נאמר כדעת מהרא"י דברגלים לדבר נמי הא דנאמנת היינו משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ולא שהדבר בוודאי אמת, א"כ קשה הא רש"י ז"ל פי' (ח) דאם נמחק המגילה [ואמרה טמאה אני] דאינה שותת, היינו משום דהרי היא בדוקה ועומדת, ואם נאמר כדעת מהרא"י דהודאתה לא מהני לומר שבוודאי אמת, רק דשויא אנפשה חתיכה דאיסורה, א"כ אמאי אינה שותה בנמחק המגילה, דמה בדוקה ועומדת שייך כאן, הא אם אמרה אינה שותה קודם שנמחק המגילה, נמי ס"ל להרמב"ם (ט) דאינה יכולה לחזור, ואינה שותה ואסורה עליו, וא"כ נמי שויא אנפשה חתיכה דאיסורה, ואפילו הכי בנמחק המגילה (י) אינה יכולה [אף] דהא בלא