שו"ת ר' משולם איגרא רעו

מאוד יפלא, אף אם אסורה לו ואין כאן קנוניא זו אמאי נאמר דלא הוי גט ונאמן הא הבעל לא הוי אלא ע"א, והאשה אף שהודית אמאי מהימנינן לה, נימא עיני' נתנה באחר ונותנה ממון לבעל (א) ועיין [במהר"ם שי"ף] אלא וודאי כדברי הרש"ל כן הוא דכיון שיש כאן ע"א דהוא הבעל, וגם הוא הודית נאמנת, ומהני הודאתה, ולא אמרינן עיני' נתנה באחר ואסורה, אי לאו דחיישינן שהבעל עשה קנוניא ומשקר כדי שישאנה, וא"ש

(ד) ואף לפי מה שהבאתי עתה לפרש סוגיא דגיטין, מיושב בזה נמי, הא דאיתא בירושלמי דסבירא ליה לחד מ"ד דלרב אדא בר אהבה דוקא מן הנשואין אינו נאמן והוי גט אבל מן הארוסין נאמן ולא הוי גט, ולכאורה תמוה הוא זה, דהא כתבו התוס' בגיטין שהבאתי דטעמא דאינו נאמן לאחר שנשאת הוא מטעם דחיישינן לקנוניא שישאנה, והוצרכו לתרץ שם, שהוא סובר שיכול לישאנה וא"כ בארוסה דבאמת יכול לישאנה, (ג) טפי הוי ליה למיחוש לקנוניא ולא יהיה נאמן, אמנם לפי מה שכתבתי דטעמא דנאמן הוא מטעם שהיא הודית, ויש כאן ע"א, כדברי המהרש"ל, אבל באם חיישינן לקנוניא אינה נאמנת, דאין כאן כי אם הודאתה בעצמו, והיא אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר, וזהו ניחא בנשואה, אבל בארוסה הא כתב הר"ן בנדרים, דטעמא דאומרת טמאה אני אינה נאמנת היינו משום דמשועבדת היא לו. וזהו בנשואה אבל בארוסה אינה משועבדת. אף דכותבין אגרת מרד על ארוסה. מיהו אינה משועבדת, ולכך אף דחיישינן לקנוניא ולא הוי הבעל עד, מ"מ נאמנת בהודאתה בעצמו בארוסה. כמו האומרת טמאה אני, דהא אינה משועבדת כמו שכתבתי ואתי שפיר

(ה) והנה אף דהבאתי עתה ראיה לדברי מהרש"ל. אפ"ה ניחא דברי הב"ש בסי' קט"ו סעיף ו' בהגה"ה. באם היא הודית ויש כאן ע"א דאסורה. וכתב הב"ש דמיירי ברגלים לדבר. ולא כתב הטעם. דכיון דאיכא ע"א שזנתה מהני הודאתה כמ"ש בשם רש"ל. היינו משום דהא הבאתי כבר דברי הש"ע בהלכות סוטה. דלא ס"ל כדברי רש"ל הנ"ל. ומדשתק ליה רמ"א שם שמע מיניה. שהודה לדבריו. ולא ס"ל כדעת הרש"ל, ע"כ הוצרך לומר דמיירי באיכא רגלים לדבר

(ו) אלא דעוד בר מכל דין נראה לי דליתא כאן בענין אשר מיירי הרמ"א לומר הטעם כדברי רש"ל. דהא בהגהה מיירי דלא הודית רק לפני ע"א. וא"כ הא קיי"ל דלא מפקינן נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא, א"כ כאן נמי דמה שהעד מעיד שהודית בפניו, זה לא מהני כלל דאין הודאתה מהני כלל. דלא מהני כ"א מטעם העד השני דמעיד שזינתה. וא"כ הוי העד הזה עיקר העדות. דעל ידו מהני גם עד השני. והוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ולא הוי עדות כאן כלל. וכעין זה כתב בחלקת מחוקק סי' ל"ה סעיף ב' סעיף קטן ג' יעיין שם

(ז) ואף דבחושן משפט סי' פ"א סעיף יו"ד איתא בש"ך. דאם אחד אומר הלוה. ואחד אומר אחר הלואה הודה מהני. דכיון דאיכא סהדי דהלוה לו מוכח דסהדא בתרא לא משקר עיין שם. וא"כ לכאורה גם ע"ז יקשה. דהא העדות דאומר בפניו הודה לא מהני כ"א מטעם השני שאומר הלוה. והוי נכי ריבעא דממונא כו' אמנם באמת ליתא, דבגוונא דש"ע כאן דע"א מעיד שבפניו הודית האשה. אמרינן שפיר דאין כאן עדות. דהוא אף אם היו שנים מעידין דבפניהם הודית, נמי לא והוי מועיל. דאין הודאתה כלום. ולא מהני כ"א מטעם השני שאומר שזינתה. והוי נכי ריבעא דממונא וכו' דהא זזה העד לא הוי עדות כלל כ"א מטעם השני. משא"כ גבי ממון הוי האחד שאומר בפניו הודה עדות מעליא. דהא אם היו שנים מעידין דבפניהם הודה מהני. דיכול להתחייב עצמו בהודאתו ממון. והוי זה העד נמי עדות. ומצרף עם העד השני שאומר הלוה. אבל כאן זה שאומר הודית לא הוי עדות כלל כמ"ש

(ח) ודברי אשר כתבתי להביא ראיה לדברי מהרש"ל נכונים באם היא הודית בפנינו כגוונא דהתם בגיטין. דכיון דהודית בפנינו א"צ עוד ע"ז עדות כלל. דהא בפנינו בעצמה הודית. ואנחנו ידענו כי אמת הדבר ומהני שפיר עדות האחד. אשר אומר שזינתה. אבל כענין דמיירי רמ"א. דהודית בפני ע"א. וצריך להצטרף עדות זה עם השני להעיד בפנינו. זה לא מהני דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ולכך לא היה יכול הב"ש לפרש דברי הרמ"א מטעם דמהני הודאתה באם יש עוד אחד כדעת רש"ל. משום דכאן אף הרש"ל מודה. דהוי ריבעא דממונא וכו' כמ"ש

(ח) אלא דלכאורה אף בנידון דש"ע יהני עדות. מטעם דהעד אשר אומר שהודית. יהני משום דאית ליה מגו. דאי בעי הוי אמר נמי שבפניו זינתה. וא"כ הוי הוא בעצמו עדות מעליא. דמהימנינן ליה מטעם מגו. ומצטרף עם השני ואסורה מטעם הודאתה. ועדות השני שזינתה

(ט) ובזה היה נראה לי ליישב דברי הרשב"א בתשובה, דכתב דאם קינא לה בפני שנים ונסתרה. ועתה החשוד מודה שזנה עמה. דנאמן מטעם פלגינן דיבורי' עיי"ש. והקשה המשנה למלך בפ"א מהלכות סוטה (ד) דמשמע דחשוד הוא אותו שקינא לה ממנו. א"כ מה אהני לן פלגינן דיבורי'. דהא אי פלגינן דיבורי' ונאמר דהוא לא טמאה אלא אחר אמאי אינה שותה. דהא אין ע"א נאמן. אלא אם מעיד על אותו שקינא לה ונסתרה. ונאמן מטעם דאיכא עדי קינוי וסתירה יעיי"ש. וכתב המשנה למלך ואין לומר שקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה. אכתי קשה דהא אינו מעיד בהדיא על שמעון. ואמאי אינה שותה. אמנם לפי מה שאמרנו שפיר נוכל לומר כן. דקינא לה משנים. וניחא דמהמנינן ליה לחשוד ואמרינן פלגינן דיבורי' וזינתה עם אחר. ואף שעל אחר אין כאן עדי סתירה. אפ"ה נאמן זה החשוד אף אם אינו אלא ע"א מטעם מגו. דאי בעי אמר שראה שזינתה עם האחר. דהיינו שמעון אשר גם על זה קינא לה. ומהימנינן ליה עתה מכח פלגינן דיבורי' שזינתה עם אחר ואינה שותת

(י) ובלא"ה ניחא דברי הרשב"א לפי מה דפסק הרמב"ם (ה) דיכול לקנאה משנים כאחת. ואם נסתרה עם שניהם כאחד שותת עיי"ש, א"כ משכחת לה שפיר כה"ג. דקינא לה משנים כאחת ונסתרה עם שניהם כאחת. ועתה אם אמר אחד שזינתה אז עמו פלגינן דיבורי'. ואמרינן דכיון דמעיד שבאותו שעה זנתה עמו ויש כאן עדים שבאותו הזמן נסתרה עם שניהם. אמרינן דזנתה עם האחר ופלגינן