שו"ת ר' משולם איגרא כו

והנה א"ש מ"ש לעיל בתירוץ הב' (צ) על הרמב"ם משום דהמהרש"א הקשה דדילמא פליגי בפלוגתא דרבנן ובן תימא וכ' בס' כפות תמרים דבאמת הוי הפי' (ק) והוי הני תנאי יוכל לומר כן. וא"כ למסקנא צ"ל בר' אשי כן דאתי שבת ודחי. ומעיקרא הוי שוה ומשא"כ לר' אשי ע"כ כקושית המהרש"א. והנה הפי' דבאמת אפילו אם אמרינן דהוי החילוק דהוי אין איסור באכילה עכ"פ ניתי ונדחה וכדלעיל וא"ש הרמב"ם. והנה אפ"ל דהא דס"ל להרמב"ם דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה רק להוסיף וכמו"ש הרמב"ם אבל לכתחלה אין לבטלו אם לא נתערב כלל. והנה באמת מה דקשה על התוס' יוה"כ בתירוץ שלו. אמאי לא נקט הרמב"ם הך דינא דצריך לעשר בשבת. אך י"ל דכיון דפסק סתמא דמעשרין ולא חילק אלמא אפילו בשבת. אך לפי מה שפירשו הם דפי' דבאמת דיש להם כדי אכילה בהיתר וא"כ משו"ה הוי שבת קל דהוי רק חדא איסור. אך עדיין דמלתא דפסיקא נקט הרמב"ם דאם יש לעשר צריך לעשר הן דהוי קל הן דא"צ רק לכזית צריך לעשר אפילו בשבת. אך לפמ"ש בתירוץ מכת אין מבטלין או מכח דשיל"מ שפיר לכאורה קשה אמאי לא נקיט גבי עציץ נקוב. אך י"ל דהרמב"ם סמיך על מ"ש בה' תרומות ומעשרות דבפירות דרבנן אמרינן שאני אומר. ובזמן הזה אע"ג דהוי רק מדרבנן לא אמרינן שאני אומר משום דגזור אטו משום בזמן שביהמ"ק היה קיים. וכן עציץ שאינו נקוב אטו עציץ נקוב. ועיין בס' דברי אמת שם בזה: סימן יד

והנה י"ל הא דהקשה בס' תוס' יוה"כ על הא דאמרינן טלטול בעלמא הא אין הטעם כן (ר) וי"ל דבאמת על הך קושיא [דהוי פשיטא מחמת] דזה הוי איסור מה"ת והפרשת תרומה הוי רק מדרבנן. י"ל דהפי' דמתקן צריך להפריש כדין אחד מששים. וא"ל [והי' אפ"ל] דרק יתן כדין חטה אחת ואח"כ הוי רק מדרבנן. וכן הפרשה הוי רק מדרבנן (ש) אך באמת מה איסור יש דהא הר"ן כ' דגבי חולה אסור לרבות בשיעורין וכאן הא הוי עכ"פ עבר על הא דמתקן כיון (דבבת אחת נעשה זאת וכבר עבר על הפרשת חטה אתת כן דכיון דמה"ת עכ"פ ניתקן ויש עבירה. דעבר ודאי על שבות) (ת) ורק טלטול קשה [דאפשר דאשמעינן] דהמותר מטלטל מה דהגביה ולא מבעיא לדעת הר"ן דהוי תרומה אסור להגבי' [לטלטל רק] לכהן. ואפילו לפי שיטת התוס' דשרי אך בכאן גם הכהן אינו רשאי לאכול. דהוי הדין כמו מי שבישל לחולה דאסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. וה"נ שמא ירבה בשביל כהן והוי בודאי מוקצה לכל. וא"כ מה דהוי מותר דהוי איסור טלטול. ומקשה [ע"ז הש"ס שפיר] הא הוי רק טלטול ומוקצה הוי איסור קל וכמו"ש או"ה דמאכילין מוקצה לחולה דהוי איסור קל מה דלא הוי עיקר מדאורייתא (ועוד דהא הה"מ כ' דטלטול מותר במקום פסידא דפורקין מטל בהמה. וכ' ה"ה דטלטול מותר אע"ג דלא מתיר ביטול כלי מהיכנו וביטול כלי מהיכנו מותר ג"כ במקום פסידא. ומכאן ראי' להרמב"ם דאיסור טלטול נדחה מפני שאר איסורין) ומשא"כ זה דהוי עיקר מדאורייתא. וע"ז מתרץ עציץ שאינו נקוב. והוי הפי' על כל הפרשה ומתורץ שפיר. וכן מוקצה בודאי מבטלין לכתחלה אפילו לפי שיטת התוס' דליכא עיקר בדאורייתא. והנה מה דכתבו דהוי טלטול במה דנוגע בטבל. הא הוי הדין דנגיעה בלא הזזה ממקומו ליכא איסור. והנה אע"ג דהפוסקים חלקו בין לצורך המוקצה. אך בכאן הטבל יהא מטלטל אח"כ ובשעת טלטול יהא מפריש רק משום טלטול התרומה. וא"ש וכדלעיל: סימן טו

והנה עוד י"ל הך קושיא על הרמב"ם. וכן הקושיא דקשה על הפוסקים דס"ל שבת הותרה או דכיון דאין איסור באכילה וא"כ מה טעמא דרבי [דס"ל א"צ לעשר] וי"ל דהנה באמת מ"ש הפ"ד ותוס' יוה"כ דהפי' הוי בהא דאמרינן בדלא אפשר דהוי אין בכאן בקי להפריש הא ל"ה מתקנינן ויאכל תרומה שלא יאכל איסור ריבוי. ומה פריך פשיטא וצריך לומר דזה הוי ג"כ פשיטא וי"ל דהכי פי' דהנה באמת המל"מ כ' דהוי בתרומת מעשר. הא לא"ה מה"ת חטה אתת כו'. והנה [עדיין] קשה כן דבאמת הקשה מכח ח"ש. והוי איסור קל דהוי לא מיקרי מושבע ועומד. ועוד טבל הוי במיתה. והנה אפילו אם אמרינן דלא כהר"ן רק כיון דאיסור תמור אע"ג דבזה מרבה באיסורו לא שבקינן דאמאי לא מפרישין עכ"פ פחות זית ויהא אוכל עשירי זיתים פחות מעט בהיתר. ולא שייך דהוי איסור תמור בזה. דהא ת"ש הוי איסור קל מאוד ואך הפי' דלא כהר"ן ודלא כתוס' יוה"כ ופ"ד (א) ומקשה שפיר דפשיטא. ואך באיסור דרבנן לא שייך זאת. אך באמת באיסור דרבנן הוי באמת לא משרי לעשות כן ואמאי יהא מותר דכיון דאיסור תרומה חמיר ולא שייך דהוי קל ת"ש כיון דהוי בלא"ה מדרבנן. אך דכיון דמתרץ דהוי החילוק בדרבנן בין היכא דגזרינן אטו עציץ נקוב לשאר איסור דרבנן א"ל דצריך להפריש משום דגזרינן אטו עציץ נקוב דהוי מה"ת. ומשא"כ חצי שיעור אע"ג דגזרינן והוי רק ח"ש דהוי איסור קל וצריך לעשות וא"צ לאוקמי בשבת. והא דלא מוקי בשם כן. י"ל משם דתקשי דיבטל. ואי"ל עכ"פ מדרבנן לא בטילה דהא אם אמרינן טעם כעיקר הוי מדרבנן ולא הוי בשביל איסור מה"ת. ומשא"כ אם אמרינן דטכ"ע הוי מה"ת שפיר ל"ק וא"כ לפי המסקנא הוי טכ"ע מה"ת ול"ק. והרמב"ם משו"ה לא הביא דמסופק איזה מן התירוצים הוי אמת. והנה בארבע שיטות להרשב"א בתולין פ' ג"ה כ' בשם הרמב"ן. דגם להאמוראים הוו מסופקין אם טכ"ע הוי מה"ת. ואיירי לעיל או לח בלח או דהוי רותת והוי נ"ט במינו וגזרינן אטו אינו מינו. ועוד י"ל דס"ל מין במינו בדבר לח או בדבר דנ"ט מה"ת לא בטיל. רק התוס' כ' דבדבר דרבנן בטיל מין במינו. אך דלא שייך לומר דיבטל דממ"נ דכיון דהטעם דגזרינן הוא אטו דהוי מה"ת והוי הדין דצריך לעשר. וא"כ הוי מה"ת לא בטיל דס"ל מין במינו לא בטיל. והנה רש"י לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטיל לרבא ומש"ה שפיר ס"ל טכ"ע הוי דרבנן. ול"ק אמאי לא מתרץ הש"ס כדלעיל ולא קשה אלא לר"ת דס"ל דרבא ס"ל מין במינו בטל והוי התירוץ דטכ"ע הוי מה"ת והוי ג"כ כמו עציץ שאינו נקוב דגזרינן אטו נקוב. כן גזרינן מינו אטו אינו מינו. וא"ש

ובזה מתורץ מ"ש הטור ביו"ד סי' צ"ת. וא"א הסכים לפי' ר"ת. וכ' הרב ב"י בזה שפיר מצינן בהרא"ש