שו"ת ר' משולם איגרא רסז

מדכתב הרמב"ם אם ראה אותה בעצמה כוונתו פשוט דוקא כשהבעל ראה בעצמו הזנות אז יכול להשביע אותה ולא כשהבעל לא ידע מזה רק ע"פ העד אז לא יכול להשביע אותה שאין טענתו ברורה ומשום זה הדקדוק שמורה בלשון הרמב"ם הגדיל התמיה של המשנה למלך ולענ"ד אין זה הדקדוק כדאי להפליא על המגיד משנה ואדרבא דקדוק הלשון מורה על זה דוקא אם ראה אותה בעצמו שזינתה אז יכול להשביעה על הכתובה כיון דהוא בעצמו ראה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסורא וחייב להוציאה אלא שאכתובה לא מהימן הבעל ומשום זה יכול להשביע אותה אם נוטלת הכתובה כדין משא"כ כשהבעל לא ראה בעצמו רק שהוא סומך על דברי העד אז לא שייך לומר דיכול הבעל להשביעה כיון דהיא רוצה לישבע א"כ היא מכחשת לדברי העד וא"כ צריך הבעל לדור עמה ואינו חייב להוציאה ועל מה ולמה שייך לומר שתשבע ליטול כתובתה, ודברי הרמב"ם צ"ע דאמר הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה איירי באם היא שותקת ותמהני על המשנה למלך הא הוא בעצמו כתב לפני זה בדין י"ז וז"ל ובסי' אלף רל"ז כתב דבסומכת דעתו עליהן דאמרינן דחייב להוציא דווקא שהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציא כדאמרינן בעלמא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ע"כ לדעתי דבר גדול דיבר הנביא עכ"ל המשנה למלך וכיון דהוא בעצמו מסכים לדברי הרשב"א א"כ נוכל ג"כ לפרש דברי הרמב"ם ג"כ דס"ל כדעת הרשב"א ובדקדוק לשונו שכתב הרמב"ם אם ראה אותה בעצמו רמז הרמב"ם לדברי הרשב"א ומשום זה הוכרח המגיד משנה לפרש מה שכתב הרמב"ם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה קאי אטענות אחרות דאינו יכול להשביעה ועל זה כתב הרב המגיד משנה וג"כ לא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ומכ"ש בעובדא דידן שאנו עומדים בה ליכא אפילו עד כיעור שראה איזה כיעור המנויים בתלמוד ובפוסקים

(ג) והיכא דקינא לה הבעל ובא עד אחד והעיד שנסתרה עם אותו שקינא לה ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה כנזכר לקמן בש"ע סימן קע"ד ס"ח. וכתב שם הבית שמואל ס"ק ז' וז"ל כאן לא כתב והיא שותקת משמע אפילו במכחישתו צריך להוציא כיון דהיה קינוי ופשיטא היכא דאיכא עידי קינוי ועידי סתירה ועד אחד אמר שנטמאת אפילו היא מכחישתו אינה נאמנת כדמשמע בתלמוד ובפוסקים ומדאורייתא נאמן העד ונזכר בש"ע סימן קע"ח סעיף י"ד וז"ל בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא בלא כתובה וכתב הבית שמואל שם ס"ק י"א הואיל ויש רגלים לדבר דהיה כבר קינוי בעדים וסתירה בעדים מש"ה כד אחד נאמן כו' מיהו קשה למה לו עדות העד תיפוק לי' אם קינוי ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה כו' בעדותו עכ"ל הבית שמואל ולכאורה יש לומר אי הוי אמרינן אם האשה סברה שמותר לזנות לא הוי כמזידה ומותרת לבעלה ישראל א"כ נ"מ דנוכל לומר הא דעדי קינוי וסתירה מהני לאוסרה על בעלה היכא דאנן ידעינן דהיא יודעת דאסור לזנות משא"כ היכא דלא ידעינן אז איהו עדי קינוי סתירה בלא עד טומאה הוה יכולה לומר אומר מותר היתה דהא בשעת קינוי אין צריך לומר לה הבעל שאסור לזנות רק הוא אומר אל תסתרי עם איש פלוני כנזכר במשנה והפוסקים וא"כ אכתי תוכל לומר אומר מותר הייתי ואם בא עד טומאה אח"כ והעיד שנטמאת וגם העיד שהתרה שזנות אסור אז מהמנינן ליה דהתרה אותה ואין לה כתובה אבל זה אינו דהא הלכה רווחת בידינו דאפילו בעלמא דאומר מותר מהני מ"מ גבי זנות אסורה לבעלה ומפסדת הכתובה והוא דעת מהרי"ק הובא בסימן קע"ח ס"ב בהגה וז"ל אבל זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל ובודאי אין לה כתובה ג"כ אף דלא נזכר בהגהות רמ"א אלא דאסורה לבעלה ובמקום אחר הארכתי להביא ראיות לדברי מהרי"ק

ובעובדא דידן כבר כתבנו דליכא עדים כלל לא על טומאה ולא אכיעור ואפילו עד אחד ליכא כאן אפילו אכיעור וכמ"ש האחרונים וע"ש

(ד) והנה עדיין יש לפקפק בעובדא דידן מה שהאשה מכחשת לדברי הבעל כנזכר בגביית העדות גם על זה יש לומר שאין בזה ריעותא הלא אף לפי דברי הבעל כנרשם בגביית העדות כל דבריהם היו ברמז ורמיזה דברי הבעל להאשה ודברי האשה להבעל היה הכל ברמיזה ואין לשון הודאה שלה אף לפי דברי הבעל סובל שיהא הודאה מהאשה ח"ו על טומאה מאיש אחר רק דנוכל לומר כוונתה היתה באם שהיה לה איזה קלות עם איש אחר אזי היא מוכנת לקבל תשובה ואף שהאשה מכחשת דברי הבעל ואומרת שהיא אמרה בלשון אחר וגם אמרה הרי הוא בחור לא אמרה כלל מה בכך דאין לומר דזה גרוע מה שהאשה מכחשת את דברי הבעל ודמי להא דכתב בהגהות רמ"א סימן קט"ו סעי' י' וז"ל הודית לפני אחד שזנתה ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עליה מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל להעד המעיד עליה דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באתר ועכשיו חוזרת בה וכתב הבית שמואל בס"ק ז' לכאורה קשה מאי קמ"ל דהודאה שלה לא מהני לפני ע"א ת"ל אפילו היא אומרת כן בפני כמה עדים דאסורה לבעלה ועומדת בדיבורה מ"מ היא מותרת לבעלה כו' ואפשר דקמ"ל דמותרת לבעלה כשאומרת שקר הוא דה"א כשאומרת שקר הוא גרע טפי מאומרת אני אסורה לבעלי. ויש לדמות למ"ש בסימן י"ב בשם מהר"ם פד"ו כשאומרת לא קבלתי קידושין גרע טפי כו' קמ"ל וע"ש בב"ש א"כ ה"ה נמי נדון דידן הוא ממש לזה דומה דמה בכך שמכחשת אותו הא אין הדברים האלו אף לפי דברי הבעל אין סובל שתודה האשה ח"ו על דבר טומאה וא"כ מה ריעותא יש בזה שמכחשת את הבעל שאמרה לו בלשון אחר כנרשם בגביית העדות וגם לשון שהגיד הבעל שאמרה לו הרי הוא בחור מה בכך אף לפי דברי הבעל שהאשה הגידה לו זה הלשון הרי הוא בחור אינו סובל שתודה ח"ו על דבר טומאה ממנו ומה בכך שהיא מכחשת את הבעל שלא אמרה לו לשון זה וא"כ עדים אין כאן ודברי הבעל ג"כ אינם מורים ח"ו על שתודה על דבר טומאה אף לפי דברי הבעל שאמרה לו בזה הלשון שהגיד לפני הב"ד וא"כ פלטינן מחששות אלו

(ה) ועדיין יש לנו לחקור חקירה גדולה הא בעובדא דידן ילדה הולד לאחד עשר חדשים כנרשם בגביית העדות וזה לנו לכאורה למכשול ואף שמבואר בש"ע אה"ע סימן ד סי"ד וז"ל האשה שהיה בעלה במד"ה ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש וכתב הרמ"א בהג"ה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרינן אשתהי כ"כ במעי אמו כעובדא פ' הערל וכ"כ מהרי"ק ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרינן דאישתהי כ"כ וחיישינן ליה והיא מתשובת מיימוני ל"ה אישות פכ"ד כ"ה תשובה המתחלת נחנו נעבור חלוצים לפני רבותינו כו' כתב שם בסוף התשובה וז"ל ואי ליכא עידי כיעור אלא אותו האחד שמצא עכו"ם מגפפים אי מהימן ליה כב"ת חייב להוציאה כו' וקודם לזה כתב שם