שו"ת ר' משולם איגרא רסו

אשה שיוציאו לעז או שיפגעו בכבוד האיש או האשה הנזכרים ע"ש באורך

(יב) ובר מן דין הלא מבואר בש"ע ובאחרונים שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואף שכתב הח"מ דלאחר זמן אין מועיל אמתלא הא כתב שם דהיינו רק לענין כתובה דהוי דבר שבממון דדמי לחוזר וטוען אבל לענין איסורא מועיל אמתלא אפילו לאחר זמן. ובלא זה בנידון דידן לא הוי אחר זמן שעד היום נא היו בפני ב"ד. ועוד הא האשה מעולם לח הודית כלום. ובודאי אין הבעל יכול לומר שאמרה אלא אם היתה הגדתה גמורה בפירוש שזנתה אבל בדברים סתומים כחלה אין הבעל ולא שום אדם בעולם יכול לידע מחשבה כי אם היודע מחשבות. ולפי הבנתינו ולפי דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים האשה זו מותרת לבעלה בהיתר גמור בלי שום ספק בעולם אך בזאת נאות שמקודם יסכימו עמי השני רבנים הנבררים לזה ואח"כ יסכים עמנו המכריע כפי שחתמו א"ע הבעל והאשה על השני בירורין. ואז יקוים בה דברי חז"ל על פסוק ונקתה ונזרעה זרע כדאיתא במס' ברכות ובמס' סוטה עד כאן כתבתי לחוות דעתי כנ"ל

הכ"ד הבא על החתום הק' מרדכי באמ"ו הגאון מו"ה משה אברהם זצלל"ה דק"ק אזיראן: בדבר השאלה דק"ק אזיראן הכל כאשר נרשם בגביית העדות ואען ואומר לדבק טוב כח דהתירא עדיף לן

(א) הנה ידוע מפסק הרמ"א באה"ע סימן י"א ס"ק א' דמבעלה מוציאין בעדי כיעור וקנא דנא פסיק ואין לה בנים ולשון הבית שמואל בס"ק ד' מיהו פסק זה בהג"ה אפשר לדינא שפיר דהוי כפשר בין הדעות כי לדעת רוב הפוסקים מבעל אין מוציאין חלא בעידי טומאה ממש אפינו אין לו בנים דיש להחמיר כשיש תרתי לריעותא עדי כיעור וקלא דלא פסיק ואין לה בני' כו' ועוד כתב שם הב"ש עמוד ב' אבל לדידן דמוציאין מבעל בע"כ וקנא דלא פסיק וכו'

ואחר שזכינו לזה בנידון דידן אין כאן עדי כיעור כאשר מבואר מגביית עדות ואפילו אם יש עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין מוציאין מבעלה כשיש לה בנים ממנו ובעובדא דידן אפינו אם היו עידי כיעור ג"כ הרי יש לאשה זאת בנים מבעלה ומכ"ש דאין כאן עידי כיעור ואפילו עד אחד בכיעור אין כאן דהא העדים צריכים לראות הכיעור וכאן בעובדא דידן ליכא שום עד שראה הכיעור ואפילו עד מפי עד נח מהני כאן רק דצריך שהעדים שראו הכיעור המה בעצמם יעידו מהכיעור. וזה פשוט אין צריך פנים והפילו עד אחד בכיעור ליכא כאן ואפילו אם נימא דעד אחד בכיעור אי מהימן לבעל כבי תרי מהימן כדעת החלקת מחקק שם בס"ק ח' ליכא כאן בעובדא דידן ומכ"ש דאנן גרירא בתר הבית שמואל ס"ק י"ד דכתב שם עד תחד בכיעור אפינו אם הוא מהימן לו כתרי מותרת וכן כתב עוד הבית שמוחל בסימן קט"ו ס"ק כ"ה וז"ל וחם עד אחד מעיד על כיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן כתרי ואפילו היכא דאיכא בעלמא עד אחד בכיעור או אפינו על טומאה היכא דהיא מכחישתו אינו נאמן אפילו היכא דמהימן ני' העד להבעל וכדאיתא בסימן קע"ח סי' נ"א קינא לה ובא עד אחד ואמר לו זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עניו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו ובס"ק ח' כתב הבית שמוחל וז"נ והיא שותקת כן הוא גירסת הב"י ועיין כו' ולדעת מהרש"ל כשהיא שותקת אפילו אינו נאמן בעיניו כשנים חייב להוציאה כיון דהיא שותקת ולדעתי כן מוכח מדברי הרמב"ם כדעת מהרש"ל דהא הרמב"ם כתב בפרק כ"ד מהלכות אישות ה' י"ז והובא בש"ע סימן קט"ו ס"ז מי שראה אשתו שזינתה וסיים שם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה והנה לפי גירסת הכסף משנה והטור דגרסי אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה וכמו שהסביר הכסף משנה דברי הרמב"ם וז"ל שם ה' י"ז וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו כל מר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שישביעה אבל בלא ראה הוא בעצמו אע"פ שהוא טוען כן ע"פ א' אינו משביעה כדמסיים שם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה ואחריו בפרושו נמשך המשנה למלך שם וז"ל המשנה למלך שם אלא שדברי הרב במה שסיים וז"ל ולא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ע"כ ונפלאתי עליו שהוא ז"ל מדקדק דבריו תמיד וכאן לא השגיח בהם בעין יפה שרבינו לא חילק כלום אלא כלפי מה שאמר שאם אמר לו אחד מקרוביו או מי שדעתו סומכת עליו שחייב להוציאה וליתן כתובה מיהו כדי להפסידם כתיבתה אינו יכול להשביעה כי אם ע"פ עצמו שראה שזינתה שטען טענת ברי אבל על פי אלו שהזכיר לא שאין טענתו ברי וזה ברור וכן העתיק בש"ע סי' קט"ו ס"ז גירסא זו אבל בדברי אחד אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול והביא שם החלקת מחוקק פירוש הכסף משנה וגם הבית שמואל שם ס"ק ל"ב הסביר כמו פירוש הכסף משנה ולפי דבריהם בפירוש דברי הרמב"ם א"כ מוכת דאיירי הרמב"ם בהיא מכחשת העד דאל"כ האיך שייך לומר שתשבע כנגד אחד שהעיד שזינתה כדי לגבות כתובתה הא היא שותקת אלא ודאי דאיירי הרמב"ם לפי פירושם דהיא מכחשת את העד ואפי' אם הוא סומך דעתו לדברי העד כתב הרמב"ם הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה: (ב) רק לפי הבנת המגיד משנה בפירוש דברי הרמב"ם הובא שם בחלקת מחוקק וז"ל בס"ק ל' בסימן קט"ו ס"ז וז"ל אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עוברת על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שנא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודית רק שהיא טוענת שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא מכחשת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה כו' אכל בדבר אחר כלומר טענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית וע"ש א"כ לפי פירושו בדברי הרמב"ם מצינו לומר דגם הרמב"ם ס"ל דאם היא מכחשת את העד אפילו עד טומאה לא יכול לומר שמאמין לדברי העד והא דכתב הרמב"ם ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו קאי היכא דהוא ראה שזינתה אף דהיא מכחשת את הבעל מ"מ יכול להשביע משא"כ היכא דעד מעיד על הזנות והבעל לא ראה בעצמו אז לא שייך להשביעה ע"פ עד כיון דהיא מכחשת העד בטענתה אז לא מהימן העד וחייב לדור עם אשתו ולא יכול להוציאה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ועל מה ולמה צורך לנו להשביע אותה כיון דאינו חייב להוציאה

ובזה נחה שקטה תלונות המשנה למלך על הרב המגיד משנה במה שכתב עליו שהוא ז"ל מדקדק דבריו תמיד וכאן צא השגיח בהם בעין יפה שרבינו לא חילק כלום כו' וכוונתו במה שדקדק הרמב"ם ואמר לפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו עכ"ל