שו"ת ר' משולם איגרא רסה

איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום והובא בש"ע ח"מ ושם בד"נ שמא תאמרו מאומד ומשמועה ומפי אדם נאמן שמענו וכן מפורש ברמב"ם שם הלכה י"ח ואין ב"ד כופין לגרש בדברים אלו עד שיבואו ב' עדים ויעידו שזינתה אשה זאת בפניהם וכתבו הגהות מיימוני' שם שצריך דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה ומכ"ש שאין עד אחד נאמן רק בראה וכן מפורש בח"מ סי' ק"ח סעיף א' ואסור לאדם להעיד בדבר שא"י אע"פ שאמרו לו אדם שיודע בו שאינו משקר ע"ש: וכן כתב הש"ך שם סי' ל"ד סק"ג בענין כזה שהוא גזירת הכתוב וכן כאן כיון דילפינן דבר דבר הוי כמו גזרת הכתוב (ו) ואין להביא ראיה מדברי התוס' שם בד"ה אמר אביי וכו' וז"ל אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת שזה כתבו התוס' אליבא דאביי אבל לרבא דפסקינן כוותיה בודאי סברא זו ליתא וכן מפורש שם בתוס' ד"ה רבא וכיון שאין איסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימנינן ליה דעד א' אינו נאמן בדבר שבערוה. ובלא זה אפי' לאביי יש לדקדק דדברי התוס' דמקשו תימא והא אמרת המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין דאין דבר שבערוה וכו' דשם בעמוד הקודם יש פלוגתא ר' כהנא אמר אין חוששין לקדושין ר' פפא אמר חוששין לקדושיו. וקשה טובא חדא דמקודם הקשו מדברי ר' כהנא ואח"ז הקשו מהגז"ש דדבר דבר והוה כמו יהודא ועוד לקרא. ועוד קשה אדמקשה מר' כהנא ליסתייע מר"פ דס"ל חוששין. ועוד דלא הוי להו להקשות רק מקרא לחוד וכי לא ס"ל לאביי הג"ש. ואקדים לומר דלר"פ דס"ל חוששין היינו מספיקא אזלינן לחומרא אף דילפינן דבר דבר אבל כאן מספק אסור להוציא ולרווחא דמילתא מקשו מר"כ דס"ל אין חוששין והיינו לקולא מכ"ש כאן דמספק אסור להוציא מחמת הג"ש. וע"ז מתרצים התוס' ע"פ סברא לחלק בין קדושין לכאן אבל אליבא דאמת על קושית התוס' לאביי מן הג"ש לחוד כמו שמקשה בחדושי רשב"א מתרץ שם הרשב"א דהג"ש איירי במכחישתו ואביי דס"ל נאמן היינו בשותק כדאמר בגמרא בפירוש והשתא אין אנו צריכים לסברת התוס' אפילו לאביי: (ז) יצא לנו מזה שבספק שהבעל מסופק בזה לכ"ע אסור להוציאה וכן יש להוכיח ממה דאמר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק דהוא אך למותר לא היה לו לומר רק זיל אפקה ותו לא אלא ודאי דהכי קאמר ואי לא היינו שאם אתה מסופק בדבר זה אסור לך להוציא כי כמה קשה גירושין שהרי התורה וכו' ושנאוי המשלח כדאיתא בסוף גיטין וביותר בזיווג ראשון וביש לה בנים. וכדאיתא ביבמות דף ק"ד ע"ב במד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא מהנטען ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא ובודאי הוא הדין כאן מבעלה ג"כ ביש לה בנים לא תצא מספק (ח) אחר כותבי מצאתי סברא זו בתשו' מהר"ם מלובלין סי' פ' בתחילתו. נמצא אפילו אילו היה כאן עד אחד שראה מעשה הזנות מ"מ לא היה הדבר כי אם ספק בעלמא ומספיקא לא מפקינן אשה מבעלה אם לא כשהיה העד מהימן כבי תרי לאותו מעשה ובזה אפי' אם העד מוחזק בכשרות ובחסידות לא מהני רק שיהיה העד באותו דבר כבי תרי אז היה מהימן והוי קרינן ביה על פי שנים עדים יקום דבר ודברי מהר"ם מלובלין בתשו' סי' פ' דע"פ עד אחד דכיעור אפילו מהימן בעיניו כתרי אינו חייב לגרשה. אבל בנדון דידן לא זו הדרך בהרבה אופנים וחלילה לאוסרה על בעלה ולכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מותרת לבעלה מצד הדין הראשון אשר כתבתי לעיל

(ט) ועל איסור ב' שכתבתי לעיל ג"כ נבאר שאין כאן איסור כלל. על דבר הקלא דלא פסיק מבואר בתוספת יבמות דף כ"ד ע"ב ד"ה אמר וז"ל וכן נראה לר"י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע"י קול אשה מבעלה דקאמר וב"ד בעדים הוא דמפיק משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקינן אלא בעדים ע"ש באורך בתוס' ובגמרא שם ובפרק האשה רבה דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן וכן בתשובת מ"ב סי' נ"א מאריך בזה להביא ראיות הרבה דלא חיישינן אפי' בקלא דלא פסיק. וכן באבן העזר סי' ו' סעיף ה' כל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו. וגם בסי' מ"ו סעיף א'. וברמ"א שם סעיף ב' וי"א דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי אבל חד מתרי לא ע"ש. ואין צריך לומר חד מחד כמו נידון דידן שאין בו ממש כלל. וכן אי' במס' גיטין לא שישמעו קול הברה אלא שיהיו נרות דולקות וכו'. ומחמת הגדת העד כבר כתבתי לעיל שאין בו ממש לאסור על ידו בשום אופן. (י) ובנידון הספק וקרוב לודאי שהיה בעיני הבעל מחמת הכרת עוברה. בעליל נראה י"ל שמאוד טעה בזה ועיקר יסודו היה מה שפרסה נדה קודם נוסעו מביתו אחר חג הסוכות תקנ"א. והאשה השיבה שנתעברה מבעלה בחג הסוכות הנ"ל. והסברא נותנת שברי ושמא ברי עדיף וכן מבואר ברמב"ם ומפרשיו פ' ט"ו מהלכות א"ב. וגם דרוב בעילות תולים בבעל כמבואר בש"ע אה"ע כמה פעמים ומה שילדה בי"ז אב שהוא י"א חדשים מבואר בש"ע סי' ד' סעיף י"ד אבל תוך י"ב חודש אין לחוש דאמרינן דאישתהי כל כך במעי אמו כיון דלא ראו בה דבר מכוער והיינו עדי כיעור ואף שכתבו התוס' במס' נדה דלא קיי"ל כרבה תוספאה מכל מקום אנן כבתראי עבדינן. וכתב מהרי"ק בשורש ק"ג להלכה דאמרינן אישתהי וגדולה מזו אמרו שמא בא ע"י שם ועיין בבאר הטיב ס"ק י"ב. ובפרט שבזמנינו שכיח הדבר שיולדות לי"ב חדשים וכן כתב הב"ש דביש לה חזקת כשרות אמרינן אישתהי והרי יש לה לאשה זו חזקת כשרות מעודה עד היום הזה. ועל דבר שפירסה נדה כנ"ל ראיתי בשו"ת נודע ביהודא שאלה ס"ט שכתב ששאל לרופאים ואמרו לו שדבר זה שכיח מאד מאד בהרבה נשים שבתחילת עיבורן רואות ושופעת בשעת וסתן חודש ושני חדשים עכ"ל. וכן כמה פעמים שמעתי דבר זה מנשים הגונות וחשובות ומעשים בכל יום ששכיח דבר זה אך מפני שהבעל לא ידע מזה היה בעיניו קרוב לודאי שהיא הרה לזנונים ואילו שאל לחכמים ולרופאים לא היה בעיניו שום ספק לחשוד את אשתו מאחר שהוא בעצמו מעיד עליה שתמיד היתה בחזקת כשרות ככל הנשים הצנועות וגם הנחשד בודאי לא היה מוחזק בעיני הבעל לרשע מאחר שהניחו בביתו ובכמה שו"ת ראיתי שכתבו לא מחזקינן אינשי ברשיעי ומעשה דאביי במס' סוטה יוכיח. ולפי זה בודאי לא שויה אנפשיה חתיכא דאסורא במה שפירש מביתו זו אשתו בטעות ומחמת חסרון ידיעה

(יא) ועל איסור ג' נראה לי ג"כ שאין בו ממש לפי מה שכתב הש"ע סי' קט"ו סעיף ו' אשה שאמרה לבעלה שזנתה אע"פ שאינה נאמנת אם עמד וגרשה אסור להחזירה וכתבו הח"מ והב"ש היינו שעמדה בדבריה ע"ש אבל בהכחשה כנדון דידן הלא אפילו אם גרשה מותר להחזירה כ"ש שאינו חייב לגרשה. ועיין בתשובת מהר"ם מלובלין סי' פ' דכתב שם יצא לנו מזה וכו' אבל בראיית בעל לחודא אפי' בקלא דלא פסיק לא מפקינן ע"כ. ועוד כ' שם כלל העושה וכו' ומסיים אבל בבעל לחודא שראה דבר מכוער בקלא דלא פסיק אפילו לדברי השאלתות אינה נאסרת. ועוד כתב שם וגדולה מזו התיר מהר"ם בתשובה דה"ל אישות במעשה דכהן ע"ש עד אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו וכו' עכ"ל. וע"ש מה שכתב בסוף התשובה ולכן ראוי לכל ב"ד ישראל לענוש וכו' לכל איש