שו"ת ר' משולם איגרא רסג

אלא ע"כ צ"ל. או דאין הטעם משום אלימי אלים לקלא. או דבאמת גם מבעל מוציאין, וא"כ בודאי אין הטעם מכח אלימי. או דלא אמרינן דהטעם מכח אלימי אלים לקלא. וא"כ ה"פ באב"ע. דבאמת הוי הטעם רק מכח מכח אלימי אלים לקלא. וא"כ באמת הפי'. דרב מוכיח ממתניתין דקתני והוציאוה בב"ד. וא"כ ע"כ בבנים. ואך באמת דע"ז אתיא דלא כרבי. דבאמת לרבי הוי דאפילו מבעל מוציאין בכיעור. וא"כ לא מוכיח מהוציאו דהוי דוקא בעדי טומאה. וא"כ אמאי דייק רב מהוציאו דהוי דוקא בעדים

גם מברייתא באמת קשה דקתני דוקא מן הנטען אם היה לה בנים ולא מן הראשון. וא"כ ע"כ אין הטעם מכח אלימי אלים לקלא. וא"כ קשה ממ"נ. אלא דהוי הפי' דלבעל אסורה ג"כ. ואין צריך לטעם אלימא אלים לקלא וא"כ הא רב אמר דוקא בעדים מוציאין מבעל וע"ז אמר הלכה כרב דאין מוציאין מבעל. ונ"מ ג"כ לבועל באם יש לה בנים מן הראשון בקלא דפסיק. ובקלא דלא פסיק ועידי כיעור אזי מוציאין מבעל אם אין לה בנים. ואזי מנחשד לא מהני בנים לבעל הראשון. וא"כ א"ש הך דעה. ואך ברי"ף לא אתי שפיר משום דבאין לה בנים מן הנטען רק מראשון. עכ"פ בריעותא חדא לא מוציאין

והנה באמת דעת הטור כשיטת רש"י ז"ל. וכ"פ היש"ש כשיטת רש"י ז"ל. דביש לה בנים מבעל. ואך הרא"ש דנהג כרי"ף ורמב"ם. בכ"מ. אך שיש הרבה דעות דבחדא ריעותא לחוד לא מוציאין מנחשד, ורש"ל פסק כן וכ"פ בח"מ בשם הרמב"ם, ולפמ"ש עכ"פ בחד ריעותא גם הרמ"א מודה דאם יש לה בנים מבעלה ראשון אין מוציאין

והנה על הקלא מביא הד"מ דצריך לעמוד על החקירה ובספק לא שייך כאן להחמיר כמו שכתב הב"ש דא"כ הוי גט מעושה

והנה לפ"ז הפי' ואבע"א כו' רבי הוא כו' דבאמת הוי שם עדי כיעור. והכי מוקי לברייתא דבד"א דאין לה בנים ודי עדי כיעור. וא"כ עיקר ראיי' דבחד ריעותא נאסרה לנטען, כי היכי דיהא דינא דרבה בר רב נחמן אליבא דהילכתא, ובהך תירוץ דאבע"א הוי דאם נימא דבאמת בחד בעדי כיעור [לבד] נאסרה לנטען

כללא דמילתא אם נימא דבתירוץ הראשון הוי דוקא דהוציאוה ב"ד ואזי איירי דוקא ביש לה בנים, הא בלא בנים מוציאין בעדי כיעור לחוד, וא"כ ע"כ אין הטעם מכח דאלימי אלים לקלא, דאם נימא דהוי הטעם מכח אלימי אלים לקלא, וא"כ יהא מהני בנים מבעלה הראשון, ובברייתא קתני דוקא בנים משני אלא ע"כ דאין הטעם מכח אלימי ומ"ה לא מהני בנים מבעלה הראשון, וא"כ הא דקתני בברייתא דמביא הש"ס מקודם, אם אפסקיה אח"כ מהני דכיון דאין הטעם מכח אלימי. וע"כ צ"ל דלא איירי בעדי כיעור, דבעדי כיעור לא מהני אפסקיה אח"כ, כיון דאין הטעם מכח אלימי, והא דקתני אפסקיה אח"כ לרבותא, דאפ"ה לכתחלה לא תנשא, וכמו שתירץ מקודם וכי תירץ ואבע"א הוי הפירוש, דבאמת אמרינן טעמא דרב, דבלא עידי טומאה הא דאסורה על הנטען בעדי כיעור, הוי רק מכח אלימי אלים לקלא, ובאמת מהני בנים מבעלה הראשון, ובאמת מהני אפסקיה אח"כ, ואין צריך לומר דהך ברייתא דלרבותא דלכתחלה לא תנשא קתני אפסקי' אח"כ, והא דקתני בהך ברייתא דלא מהני בנים מבעלה הראשון, הוי כרבי דאסורה לבעלה ג"כ, ומש"ה לא הוי הטעם מכח אלימי אלים לקלא, ומ"ה לא מהני בנים מבעלה הראשון, ורב ס"ל דלא כרבי, רק דאין אסורה לבעלה, וא"כ הוי רק מכח אלימי, ומש"ה מהני בנים מן הראשין, ומהני הפסק אח"כ ג"כ, ופסקינן הלכתא כרב והלכתא כרבי, ומקשה הש"ס הני תרתי אהדדי ותירץ הש"ס הא בקלא דלא פסיק. והוי כרבי. ואזי מוציאין מבעלה. ואפילו יש לה בנים מן הראשון לא מהני לנטען. ולבעלה בודאי מהני ואפסקיה אחר לא מהני, ובקלא דפסיק הלכה כרב. והוי רק מכח אלימי ומהני בנים מן הראשון. ולבעלה לא אסורה אפילו בלא בנים. ומהני אפסקיה אחר. וא"ש הכל

והא דנקט רמ"א בנים ממנה, לא ירד לחלק אם יש לה בנים מן הראשון דיהא קאי על מבעלה אין מוציאין וע"כ איירי דאין לה בנים מבעלה דאל"כ בבנים בלא"ה אפילו מנטען אין מוציאין, וע"ז קאי ואמר דאם אין לה בנים מנטען אזי מוציאין. וא"ש פסק הרמ"א והדין הוא מוכח, דלפ"ז קאי דינא דרבה בר רב נחמן אליבא דהלכתא. דאמר לקמן הוציאה תנן ממילא. והוי הטעם רק מכת אלימי. וע"כ בחדא ריעותא איירי, דבתרתי אפילו מבעל מוציאין ואין הטעם מכח אלימי אלים

ובזה מיושב לשון הרמב"ם מהלכות סוטה פרק ב' דין ט"ו והיא ג"כ לשון הרי"ף דאם הוציא. וז"ל הרמב"ם שם מי שהוציאה בעלה בעדי דבר מכוער ונשאת לאחר וגירשה. הרי זו אסורה להנשא לנטען כו'. ואם נשאת לא תצא אע"פ שאין לה בנים וא"כ משמע רק עדי כיעור דלא נקט ולא פסק הקול כמו דנקט (שם) בדין י"ד

והנה לכאורה קשה. הא להרמב"ם [בלא] הוי קלא דלא פסיק ועדי כימור הדין דאין מוציאין מבעלה, וגם אם יש לה בנים. מנחשד, וא"כ הא משמע מש"ס. דרק לרב אמרינן, דמשום רבותא קתני נשאת לאחר הא אם לא הוי צריך עדי טומאה, הוי מוקמינן שפיר דמשום דאפסיק אחר לקלא שרי. וא"כ לפי המסקנא לפסק הלכה דפסקינן בקלא דלא פסיק כרבי, וא"כ הוי הברייתא כפשטה, ואמאי לא פסק דבאמת בתרוייהו, נמי אם נשאת לא תצא

ועוד אם אפשר הוי ספק, היכא הוי זאת הברייתא, דאין רשאי לקיימה הוי רק מדרבנן דהא אם יש לה בנים תצא וא"כ אינו רק מדרבנן ובדרבנן ספיקא ולקולא

ולפמ"ש לעיל א"ש. דע"כ כי איתא בתר הכא בהך ברייתא, דדוקא מן הנטען דיש לה בנים לא תצא, הא מבעלה הראשון לא מהני בנים, וע"כ אין הטעם משום דאלימי אפסקי' לקלא, דאל"כ אמאי לא מהני בנים מן הראשון, אלא ע"כ דאין הטעם מכח אפסקי' לקלא, ומ"ה לא מהני מן הראשון, ומ"ה לא מהני אפסקי', והא דקאמר [רבה בר רב נחמן] מטעם אפסקי' לקלא, הוי כמ"ש הב"ש בסימן י"ב דסגי בלעז בעלמא, אך אם אמרינן דבעינן [תרתי] עדי כיעור וקלא דלא פסיק אין הטעם מכח אלימי אלים, ומ"ה פסק הרמב"ם כן דבתרוייהו לא מהני אפסקי', רק משום רבותא דלכתחלה לא תנשא קתני דאפסקי', והנה סברא זו כתב הח"מ סימן י"א ס"ק ג' ומסופק בזה יעיי"ש היטיב: