שו"ת ר' משולם איגרא רסא

מבעלה לא מהני אפסקיה, וי"ל דה"פ דבשלמא אם דינא דמוציאין משום דהוי תרתי קלא וכיעור דהוי לפנינו ב"ד נוטה דאמת כן, אז לא מהני אפסקיה, משא"כ אם מוציאין משום לעז בעלמא דהקול יוצא מהנך עדים, אזי הנך תרתי הקלא וכיעור הוי רק חדא, ובחדא מהני אפסקי', וא"כ מה שמביא הרש"ל ראיה מהרמב"ם פ"ב דסוטה דלא כתב דהקול יוצא ממקום אחר, לא מוכח, דהא מבעל פסק הרמב"ם דאין מוציאין אלא בעדי טומאה, וכן אין ראי' מהטור כדלעיל, ומה דמביא הדרישה ראי', דשם כתב דיהא לעז בעלמא דיתפרסם מהנך עדים, אבל לא כתב דיהא קלא דלא פסיק מהנך עדים, רק דסתם דמ"ה אסורה בשביל לעז הבריות ולא מכח דהוי קלא דלא פסיק

והנה י"ל דכל היכי דיש חילוק בין יש לו בנים, לאין לו בנים, או בין נטען לבעל, [דהיינו בלא עדי טומאה], אלמא אע"ג דאיכא לעז, אפ"ה לא אסרינן רק בתרתי, קלא וכיעור, דהוי בפנינו ב"ד נוטה שאמת כן, ומש"ה בעינן דיהא הקול יוצא ממקום אחר ולא מן עדי כיעור, ומש"ה א"ש כמ"ש הב"ש, דהוי הפירוש מאי דפריך הש"ס כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי, להך מ"ד דמוציאין בעדי כיעור לחוד, וכן להך מ"ד דמוציאין בעדי כיעור וקלא דל"פ, דהוי כמו עדי טומאה, והוי הפירוש דכיון דאין האיסור בשביל לעז בעלמא, כיון דהוי כמו עדי טומאה, וא"כ לא מהני כי אתא אחר ואפסקיה לקלא, וכן הוי חילוק דלעיל ג"כ דהיכי דבעינן דליהוי כמו עדי טומאה, לא מהני אם מכח הנך עדים יוצא הקול, דבעינן דליהוי תרתי קלא וכיעור בפנינו ב"ד, וכדלעיל, ומתורץ שפיר הכל כדלעיל

(ז) ולפמ"ש לעיל מכח קושית התוס' שהקשו, פשיטא דאיסורא דאורייתא לא שרינן בשביל הבנים וכתבתי הפי' משום דנתקבל עדותן בלא דו"ח, מיקרי העדי טומאה רק כמו עדי כיעור, וקדל"פ שיוצא ממקום אחר, והנה לפי הו"א דהש"ס, דרב מוקי מתניתין בעדי טומאה ובבנים, צריך לומר דבאמת הוי סבור כפי הך תירוץ דש"ס דילן דמשום הכי לא אסרה על דוד. משום דהוי אנוסה. ושפיר הוי רבותא, ומשא"כ לפסק הלכה דפסקינן כפי התירוץ השני שבש"ס. וכפי דאיתא בירושלמי דאנוסה ג"כ אסורה לבועל. וא"כ ע"כ הרבותא כדלעיל

והנה באמת אפשר לומר. דלהרי"ף והרמב"ם הא דקאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא, רק מבועל קאמר. והא דפסקינן דהבעל יכול להוציאה בע"כ בלא כתובה בע"ט. הוי רק מסברא וכמ"ש הרב המגיד, או כפי שהביאו המפרשים להרי"ף דבירושל' הכי איתא יע"ש היטב

והנה מה שכתב בס' נודע ביהודא דאם הוי לה נכסי נדוניא הוי כמו ד"מ [ולא בעינן דו"ח] אפשר לומר דממנ"פ הטעם זה לא מהני דליהוי כמו ד"מ היכי דהאשה מודה, ובלא"ה הוי רגלים לדבר. הא האשה נאמנת. ולפי דברי הב"ש ביחוד לבד מהני הודאתה. ואלא דאשה מכחשת האיך נוכל לומר. דיהא מהני העדאת עדים בלתי דו"ח. משום דנ"מ מה דמגיע לה ממון דאפשר שקר אמרו. דניהי דאע"ג דלא שייך נעילת דלת בכתובה. אפ"ה תיקנו משום לא פלוג. מ"מ היכי דאשה בעצמה. שמגיע לה הממון, מכחשת ואמרה דשקר העידו. בודאי ע"ז לא שייך לא פלוני דהא בכה"ג בד"מ לא מהני עדותן. וא"כ בודאי בעי דו"ח, וא"כ ליכא נ"מ רק כדלעיל

ולפי הא דלעיל י"ל שפיר המרדכי הביאו הב"י. שכתב לקיים דברי השאלתות. ומסיים. והיכי כתב המיימוני. והקשו הפוסקים. דהא מהרמב"ם דמביא מיני' ראי' כתב להיפך. דרק אם רצה הבעל להוציא, ולפמ"ש דמייתי ראי' דיכול להוציא בלא הכתובה. וא"כ תיקשה קושית התוס' פשיטא. וא"ל כתירוץ דלעיל דהא לא מהימנו בלא דו"ח רק לענין כיעור. דז"א דהא יכול להוציא גם בלא הכתובה לדעת הרמב"ם. א"ו קלא דלא פסיק ועדי כיעור מהני. (ומ"ש המרדכי בהרמב"ם פי' דהבעל ראה כיעור. עיין בשו"ת שארית יוסף דמוחק זה). והכי כתב הרב בד"מ דלהמרדכי הוי הפי' דשניהן ביחד מוציאין אפי' אם יש לו בנים והוי הפי' במרדכי דעכ"פ מוכח בהרמב"ם דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין אפי' בבנים. ואו דפי' דלפ"ז גם אם הבעל ראה כיעור וקלא דל"פ מוציאין. דכיון דחשיב כמו עידי טומאה. ולא מחמת לעז בפני העולם. תו ג"כ באם בעל ראה כיעור נמי מהני

(ח) והנה י"ל קושית הרב ח"מ דהקשה על הרב רמ"א דמנ"ל לחלק ביש עדי כיעור וקדל"פ לענין בעל בין בנים לאין בנים. כיון דלבועל אין חילוק. וי"ל דה"פ דבאמת מוכח מהרא"ש דיש חילוק. ולפמש"כ לעיל י"ל הוכחה דהפי' בנים מן הנטען. וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתשובה. משום דהנה הרשב"א בחדושיו שם הקשה לשיטת מהר"ם בשאלתות האיך משכחת הא דר"נ דאפקה בעל מדעתי' ומפקינן ליה מנטען בע"כ. דממ"נ או דגם מבעל מוציאין. או דגם מבועל אין מוציאין. דלדידי' שוין וי"ל דהפי' דבאמת איירי ר"נ ביש לה בנים מבעל. ואזי אין רשאין להוציא מבעל בין הוי ליה בנים קודם שגבו הב"ד הקול או אח"כ. ואך מבועל הוי שפיר מפקינן. דלא מהני ליה בנים דבעל משום דהנך בנים דבעל דקודם קלא ליכא לעז. והבנים דלאח"כ ג"כ לא מהני ליה. דאמרינן דזינתה בתר הכי. וכמו דאיתא בגיטין דף פ"א ע"א דאמרינן שם א"ה. גם משני איך מוציאין. א"כ אתה מוציא לעז על בנים מן הראשון. ותירץ דכיון דמראשון אין מוציאין. אזי ליכא לעז דאמרינן סמוך למיתה גרשה. עש"ה רק בשביל בנים מן הנטען מוציאין ממנו. ורש"י שם בד"ה בד"א דס"ל דמהני בנים מן הבעל י"ל דס"ל כמ"ש הח"מ סי' ס"ק ג' דיאמרו דזינתה מקודם. אע"ג דבשעת הכיעור לא זינתה יעש"ה. וא"כ בזה מיושב הא דהקשה הרשב"א דהא גם מבעל מוציאין. ואיך שייך אלומי אלים לקלא, וי"ל דה"פ דהנה הרשב"א פי' שם הא דקאמר הש"ס הדמיון. ענין נטען דהכא. לבעל שהוציא מרצונו שלא ברצון חכמים דהוי הטעם מכח הואיל דעבר על תקנת חכמים דתיקנו דלכתחילה לא יכניס וכיון שעבר וכנס שלא ברצון חכמים. יוציא ולא דמי לנטען מן השפחה ונכרית דלא קנסו אע"ג דעבר אדרבנן. משום דשם אפילו אמת ליכא איסור מן התורה אלא רננה בעלמא כלומר קול לעז שאי אפשר לבא לידי איסורא ולא לידי קילקול הולד אבל מוציא את אשתו משום שם רע שאם אתה מתירה לו אפשר דאתי לידי קלקול כמו הנטען דאפשר דאתי לידי איסור דאורייתא אם אמת היה הדבר כמו שנחשד. ואמרו רבנן בכאן לא יכנוס ואם עבר וכנס יוציא עכ"ל. וא"כ הפי' מדקתני הוציאה מעצמו. ולא הב"ד ע"כ איירי ביש לה בנים מן הבעל. והנה הדרישה שהובא לעיל פי' דהקול הוי ע"י עדי כיעור. וא"כ בכאן ע"כ אין