שו"ת ר' משולם איגרא רס

דינא דנאסרה לבועל אגב גררה, (או דה"פ דלא כרבי, ולהנ"י תליא זה בזה. וא"כ לא אפסיד לה כתובה למאן דפליג על רבי, ונ"מ לכתובה), ובשביל בנים ליכא רבותא ומש"ה מביא הרי"ף, דלרב אשמעינן הך דינא, דהבעל מוציא בע"כ שלא בכתובה וכדלעיל

(ד) ולפי"ז י"ל, דבאמת אם אמרינן דבאונס נמי אסורה לבועל, דכיון דהוא הוה מזיד וכמו דאיתא בירושלמי, וכמו שהביא הב"ש סימן י"א סע"ק ג' וצ"ל על קושיית התוס', רק דהתירוץ הוי כדלעיל, דאיירי דהוי עדים מעידין בלא דרישה וחקירה, וא"כ הוי רק מדרבנן, אך דלפ"ז תקשה מכח דלעיל, דהא לא יהיה נאמנים רק על עדות כיעור, רק דבאמת איירי דהוי קלא דלא פסיק, וא"כ ממ"נ, אם הוי עדי כיעור עכ"פ ע"ז [מהימנין] וקלא דל"פ וע"כ שפיר נאסרה, ומוציאה אפילו בבנים, אך מש"ה בעי דוקא עדי טומאה להוציא אפילו בבנים ולא מהני עדי כיעור וקלא דל"פ, משים דהנה הטור כתב דאפילו אם קלא דל"פ הוה יוצא מכח הכיעור מהני, ורש"ל בתשובה חולק ע"ז ואומר כיון דהקול יוצא מכח עדי כיעור הוה רק עדי כיעור לחוד

והנה י"ל הכי, דבאמת הא רי"ו כתב (ד) דהיכא דהדין דתצא מבעל לא מהני אם אפסקיה אחר, רק היכא דהדין [דלא תצא מבעל רק] מבועל, (ומרי"ו אין ראיה, דאפשר דהוי הפי' דאלימא לקלא, ומשא"כ אם לא אפסקיה, ועיקר הראיה מכח דברי הב"ש, ועיין לקמן בד"ה והנה י"ל דהיכי כו') וי"ל דהטעם, דבשלמא אם הוה רק משום לעז מוציאין, דהעולם יהיו סבורין, וא"כ אם אחר אפסקיה לקלא שרי, ומשא"כ אם אנחנו מוציאין אותה מבעלה, וא"כ אמרינן דהוא אמת, מאי מהני אפסקיה. כן הוי אם הוה קלא דל"פ ועדי כיעור, ומוציאין אפי' יש לה בנים, וצ"ל דהוי כמו עדי טומאה דאמרינן דודאי אמת, דכיון דהוי עדי כיעור וקלא דלא פסיק, כמ"ש הב"ש שם וא"כ אם הקול הוי בשביל הנך העדים וא"כ אין בירור יותר מן הנך העדים, וא"כ הא הדרישה כתב יע"ש היטב דמסתמא הקול בא ע"י עדי כיעור, וא"כ אם ליכא רק עדי כיעור, לא מהני דהוי רק לעז בעלמא, ומש"ה בבנים לא תצא, דהא הקול בא ע"י הנך עדי כיעור, ומשא"כ אם יש עדי טומאה, דהם עכ"פ מדינא הוי כמו עדי כיעור. דא"צ לענין כיעור דרישה וחקירה, והם עדי טומאה הוי ג"כ רק דלא מהני בלא דו"ח, אך עכ"פ הך קול דיצא בשבילם זה מהני, דהא כל הקול הוי כן, דיצא מעדי זנות, ולא היה כלל לפני ב"ד, ומש"ה מהני עדי טומאה, דכיון דקלא דלא פסיק מהני עם עדי כיעור. ומש"ה מהני הנך עדי טומאה לחוד, דהוי כמו עדי כיעור וקלא דלא פסיק. וא"כ שפיר מתורץ הרי"ף, דמעיקרא איירי בקלא דלא פסיק ועדי כיעור, מה דיצא הקול בהנך עדי כיעור, דלא מהני להוציאה בבנים, וכאן הוי עדי כיעור וקלא דל"פ מעדי טומאה, (והנה זה הוי תירוץ לקושית הב"ש על הרמ"א ועיין לקמן בד"ה כללא דמילתא)

(ה) והפי' בש"ס הוי הכי. דמשני רבי הוא. משום דהנה איתא בש"ע א"ע סימן ו' סעי' ט"ז יצא עליה שם מזנה בעיר ה"ז כשרה לכהונה. [וכתב הב"ש שם סע"ק ל']. דאמרינן שמא ראו בה דבר פריצות בעלמא אך אם הדין דבעדי כיעור לחוד נאסרה וא"כ לא שייך זה. ומשא"כ לרב לא מהני קלא דדילמא ראו פריצות [בעלמא]. ועדי כיעור גופא לא נאסרה. ובאמת לא איירי כלל בעדי כיעור. אך ממילא מוכח. מדלא אסור בקול דהוי קודם נשואין. רק משום דתלינן [בעדי כיעור] וכיעור לא נאסרה. ואמרינן בקלא דלא פסיק הלכה כרכי. דנאסרה אע"ג [דתלינן] הקול בעדי כיעור והוי מהנך יצא הקול. מ"מ הוי בלא בנים תצא. ובעדי כיעור גופא ג"כ תצא. דהא כיון דתלינן הקול רק בעדי כיעור, וע"כ בעדי כיעור תצא בלא בנים, ורב איירי רק בעדי טומאה. דכיון דנקיט סתם עדים, בודאי הוא סובר רק עדי טומאה, וכמש"כ הב"ש (ה) דאין זה סברא, דעדים דקאמר רב. יהיה אין הפי' שוין כמו בברייתא. דבברייתא הוי הפירוש עדי טומאה. וברב יהיה הפי' רק עדי כיעור. אע"כ לדידיה נמי רק עדי כיעור [טומאה]. וע"ז פסקינן לפסק הלכה בקלא דלא פסיק בלא עדי כיעור כרבי. וברייתא רק איירי ברישא או בקלא דפסיק וכרבי מהני קלא דפסיק ג"כ אך אנן לא פסקינן ולא מוקי הברייתא בקלא דל"פ וא"כ לרבי אפי' בקלא דפסיק מוציאין דסתמא קתני ולא חילק בין פסיק ללא פסיק ומש"ה בהך ברייתא דקתני מוציאין, הוי הפי' בשביל אפילו אם תלינן הקול בעדי כיעור נאסרה לרבי אפילו בקלא דפסיק. וא"כ אם יש עדי כיעור וקלא דפסיק דאין יוצא מן עדי כיעור הוי הדין לרבי תצא אפי' בבנים, ולדידן הוי כל הדין רק בקלא דלא פסיק כמו לרבי בקלא דפסיק. וא"כ כיון דהך ברייתא אתיא כרבי. דלרב לא נאסרה בשביל כיעור. ולא נאסרה בשביל קלא כלל, רק לדידן דפסקינן כרבי בקלא דלא פסיק וא"כ לדידן בקלא דלא פסיק ועדי כיעור תצא בבנים ג"כ כמו לרבי בקלא דפסיק

(ו) כללא דמילתא, דעיקר התירוץ דלעיל [מספיק] ליישב דעת הרא"ש בהא דמביא דעת הרי"ף, ובזה מתורץ הרב רמ"א בדרכי משה, דתשובות הרא"ש אינו סותר לפסקיו (ו) א"כ הפירוש בהרי"ף בקלא דלא פסיק, וע"כ והקול אין יוצאה מעדי כיעור, אפילו בבנים תצא, וא"כ להרי"ף ג"כ בקלא דלא פסיק ועדי כיעור, אפילו דהוי הקול מהנך ע"כ, מ"מ פסקינן כרבי באין לו בנים דתצא, ומשא"כ ביש לו בנים, לא תצא רק בע"כ וקלא דלא מהנך עדי כיעור, והכל כדלעיל, אך מה דכתב הטור דבחדא מהם תצא מנטען בלא בנים, זאת עוד אין מתורץ בזה, אך מה דהקשה הב"ש להך דעה מהש"ס הוי הפירוש כדלעיל, דבאמת הש"ס לא איירי כלל רק מקול, ולא מעדי כיעור, אך דכיון דהדין דבעדי כיעור נאסרה, אזי ממילא נאסרה מהקול דאפילו תלינן בפריצות נמי אסורה כדלעיל [אות ה'] ע"ש

והנה כללא דמילתא דמאי דמחולקין הרב הדרישה עם הרב רש"ל, אם עדי כיעור. וקלא דלא פסיק, היוצא מהנך עדי כיעור, ודעת רש"ל דאין מוציאין בהך קלא דל"פ וע"כ, והנה בטור איתא כמ"ש הפרישה, רק דאפשר לומר דהטור איירי רק אם אין לו בנים, אז מוציאין בקלא דל"פ וע"כ, ומשא"כ דיהא מוציאין אפי' ביש לה בנים אפילו מבעלה, אזי אמרינן דאין מוציאי בע"כ והך קלא דיוצא מהנך עדים, והחילוק מבואר, דהא דעת רי"ו מובא לעיל אות ד', דהיכי מהני אם אפסקיה לקלא רק אם אין מוציאין, ומשא"כ אם מוציאין