שו"ת ר' משולם איגרא רנט

סימן לח יבמות דף כ"ד סוגיא

דהנטען

(א) והנה הרב ב"ש סימן י"א ס"ק י"ד כתב על הרב רמ"א, ותימא דהא לפ"ז איירי הברייתא דקתני כשהיו לו בנים תצא בעדי טומאה היינו עדי כיעור וקלא דלא פסיק ורישא דברייתא כשלא היו לו בנים איירי באחד מאופנים הללו, וא"כ עדים דקאמר רב מהו, אי בע"כ וקלא דל"פ, וא"כ מוכח לכי המסקנא, דפסק הלכה כרב בקלא דל"פ היינו קלדל"פ וע"כ אזי מפקינן מנטען ואיך פסק דעדי כיעור לחוד מוציאין וכו' יע"ש. ועוד קשה דבאמת הא קאי על מה דאיירי רבי הא דאמרינן בקלא דל"פ הלכתא כרבי, ורבי ע"כ לא אמר רק באין לו בנים. דהא רבי בע"כ לחוד סגי, וברייתא הא אתיא כרבי,, ובברייתא רק באין לו בנים ומנלן לומר דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין אפילו ביש לו בנים

ועו"ק על מש"כ הרב רמ"א בד"מ דהרי"ף נמי קריא ליה עדי טומאה בקלא דל"פ ועדי כיעור, והא זה אי אפשר. דהא מעיקרא קאמר הרי"ף וז"ל קשיא הלכתא אהלכתא דהא לרב לא מפקינן מן הנטען אלא בעדי טומאה ורבי מפקיע בעדי כיעור, לא קשיא בקלא דפסיק פסקינן כרב ולא מפקינן אלא בעדי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי, ומפקינן לה בעדי דבר מכוער. אלמא דלא מפקינן אפילו באין לו בנים בעדי כיעור לחוד דהא רב ע"כ איירי באין לו בנים, דאם ביש לו בנים הוה תירץ הקמייתא, ול"ק מברייתא כלל, דשם בברייתא ר"ל בלא בנים, אלמא דס"ל להרי"ף דבעדי כיעור אין מוציאין מן הנטען, אפילו באין לו בנים, אלא ע"כ דמוציאין רק בעדי כיעור וקלא דל"פ, וכי כתב אח"כ שמעינן מהא דתניא, בד"א שאין לו בנים, דהיכא דאי"ל בנים מן הנטען, אע"ג דאיכא עדים ע"כ איירי בקלא דלא פסיק ועדי כיעור, דאל"ה בלא קלא דלא פסיק, אפילו אין לו בנים לא מוציאין לשיטת הרי"ף

ועו"ק דסתמא קתני הרי"ף. ונפרש דקרי עדי טומאה אם שניהם ביחד מה דלית כלל רמז בדברי הרי"ף

אך י"ל דהנה עוד קשה לשיטת הרי"ף, כפי הפשט בלא הרב רמ"א וא"כ הא הך ברייתא מוקי כרבי, וא"כ הברייתא לרבי אין צריך קלא דלא פסיק, וא"כ מנ"ל להרי"ף לפסק הלכה, דאיכא תרתי קלא דלא פסיק ועדי כיעור, דאין מוציאין מן הנטען ביש לו בנים. דלמא באמת לא כן רק בעדי כיעור לחוד. ולמש"כ לעיל הוה משמע דלא עדיף מכיעור לחוד. מ"מ אפשר דעדיף ומנ"ל

(ב) ויש לומר משום דהנה עו"ק להרי"ף דנקט רק כפי התירוץ דאב"ע בש"ס. דמוקי רב להך ברייתא כרבי. והוא לא ס"ל כן. ונקיט הרי"ף דרב דייק מדקתני הוציאו בב"ד. וכמו ללשון הראשון. ומשמעות מהרי"ף משום דמנא ידעו דרבנן פליגי. ומוכח ממתניתין. ואיך מוכח דלמא מש"ה נקיט דוקא הוציאוה בב"ד משום דאם ב"ד מוציאוה אזי אפילו יש לה בנים מן הנטען. וכמו דללישנא קמא אמרינן כן באמת לרב דמכח הוכחה דהוציאוה בב"ד דמיירי אפילו יש לו בנים

ועו"ק לענין מה מביא הרי"ף הוכחה זאת לרב ממתניתין. דכיון דלכאורה ליכא נ"מ לדינא מכח זה

וי"ל משום דהנה הנמ"י מביא קושיא בשם התוס', דאם באו עדי טומאה אפילו יש לו בנים תצא. דהקשו התוס' פשיטא. דאיסורא דאורייתא לא שרינן בשביל הבנים. ותירץ התוס', אע"ג דעדים אין יודעין אם הוה אנוסה או לא, והוה מכשרינן הבנים. ולכאורה אין טעם בדבר דהא יותר מכשרינן האשה דה"ל חזקת כשרות מהכשר הבת. אך לפי מש"כ המשנה למלך (א) חד דעה. דאנוסה דהוה שרי לבעל. מ"מ אסורה לבועל מטעם קנס. והוה רק מדרבנן. והוה אמינא דעכ"פ בשביל הבנים יהיה שרי, וא"כ לפ"ז רב דתירץ לעיל דמתניתין קשיא ליה, ומש"ה מוקי דבהוציאו הב"ד, ואשמעינן דאפילו יש לה בנים מוציאין, וא"כ תקשי קושית התוס', דאין רבותא בשביל רבנים, דכיון דהדין דאסורה מן התורה, ודאי אין מועיל הבנים, וא"ל כפי תירוץ התוס' דזה אינו דכיון דהב"ד מוציאין ע"כ, או דידעי דהוה ברצון, או דלא תלינן באונס, (והנה בזה יש דעות אם מהימן [לה דהוית] אנוסה יע"ש בשם הר' יונה וכו') דהא מבעל אין שייך קנסא, וא"כ שרי' לבעל, אלא ודאי דהוי ברצון, וא"ל דהוה בעל כהן, וא"כ נאסרה לבועל מן התורה, וכמ"ש הב"ש סימן י"א, דזה ודאי אם הוה הבעל כהן נאסרה לבועל באונס

(ג) אך י"ל על קושית התוס'. דהנה הר"ת פסק (ב) דעידי זנות בעי דרישה וחקירה. וכתב הב"ש (ג) דאע"ג דהדין דכיון דאיכא כתובה למשקל [כדיני ממונות דמי' כדאיתא שלהי יבמות] מ"מ בכאן לא שייך. דממ"נ אם זינתה אין מגיע לה הכתובה. ואם לא זינתה עדיין אין מגיע לה הכתובה. ולכאורה אין מספיק דברי הב"ש. דהא קשה דעל כל פנים או דמגיע לה מזונות או הכתובה. אי לא זינתה צריך ליתן לה מזונות. ולענין מזונות יע"ש בתשובות ר' בצלאל אשכנזי. עוד קשה דנ"מ אם הבעל רוצה לגרשה בלא"ה. וצריך ליתן לה כתובה. ואך עכשיו פטור. (וזה עיקר הקושיא) וא"כ כיון דמועיל עדותן הוי רק מדרבנן, וא"כ אם אח"כ רוצה לקיימה דלא מהני, זה הוי רק מדרבנן, והוי שפיר רבותא דאפי' דהוי רק מדרבנן, אך זה שפיר קודם דמביא מימרא דרבי, אך כי מביא הא דרבי דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא, ופי' הנ"י וז"ל והכא בהכי פליגי רב ורבי, דרב סבר דאפילו מנטען אין מוציאין אלא בעידי טומאה, ורבי סבר דמחמרינן בנטען אע"פ דכנס ועדי דבר מכוער לבד מדחזינן דהחמיר בבעל דאמר תצא, ומיהו אפילו רבי כי אמר תצא מן הבעל, לאו בע"כ קאמרינן דב"ד לא מפקיע אלא בדבר ברור, אלא שאם רצה הבעל להוציא, מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בע"כ, שלא בכתובה ואין צריכה התראה וכו', וא"כ לפ"ז לא מציא לומר, דרבותא דהוי בלא עדי דרישה וחקירה, דא"כ תקשה לא יהיו מהמנו העדים, במאי דאמרו כדרך המנאפין, דילמא רק שכבו זא"ז, ולא כדרך המנאפין, והוי רק עדי כיעור, ונימא פלגינן דיבורא, וא"כ בלא"ה מצי להפקיע אותה בלא הכתובה, ונאסרה דהא אפילו ראו רק התרת סינר מקרי עדי כיעור ומיד שראו יחד בגילוי בשר אפי' לא ראו שוכבין כדרך המנאפין דהא זה אין נ"מ לענין ממון וזה הטעם של ר"ת דס"ל דבעי דרישה, ולא שייך דנ"מ לכתובה, ומתורץ קושיא דלעיל, וא"כ לפ"ז ע"כ בעי דרישה וחקירה וא"כ ליכא רבותא בבנים, א"ו דהוי לא נאסרה רק בעדי טומאה, ואשמעינן מתניתין הך