שו"ת ר' משולם איגרא כה

ועוד י"ל הרמב"ם דלעיל. משום דהנה הר"ן כ' (ג) דדשיל"מ משום דהוי מין במינו. והנה אמרינן [שם בדף נ"ט והרי] תרומה הוי דשיל"מ דאפשר למישאל עלי' [ואמאי בטל] ואמרינן ליכא מצוה. וא"כ בכאן משו"ה אין בטל דהוי ממ"נ דלא מצי למיבטל וא"כ אם לא יבטל ויהא מין במינו דהוי מצוה להשאיל עלי' (ד) אך דהוי מעיקרא לא ניכר וכדלעיל. דיכול להפריש בתוכו וכה"ג דשיל"מ בטל. אך דהוי [ניכר האיסור דהא] אסור משום טבל ומשו"ה נקיט א"צ לעשר [דמותר טבל] ואם ירצה יעשר [ויבטל]. אך הא ר' פפא וכולן ס"ל (ה) דדשיל"מ בדרבנן בטיל. ולדידי' פריך שפיר ומשא"כ לר' אשי [שם] ל"ק והוי הפי' כקושית מהרש"א דלעיל. וא"ש הרמב"ם דלעיל: סימן יג' [עוד בעניין הנ"ל

] והנה לפמ"ש לעיל (ו) מוכח דעת הרמב"ם. דפסק גבי קצירת העומר דדחי שבת ואע"ג דאפשר לעשות מע"ש. והנה זה מכח קושית התוס' (ז) וע"כ הוי עיקר הילפותא מעומר דהא בודאי כיון דאין המעלה דקביע זמן רק מכח דאפשר או אם א"א לעשותו למחר וא"כ מכ"ש דאם אפשר לעשותו מעיו"ט דאין דוחה [ואמאי דוחה עומר והוי ילפינן מילה שלא בזמנו] ואך דאיכא למיפרך דמה לעומר שכן מחיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש. וע"כ צ"ל כמו"ש התוס' בב"ק (ח) דהא חזינן דהך מעלה אין דוחה צרעת ומילה בלא הך מעלה עדיף ודוחה צרעת. וע"ז שפיר מקשה דלא הוי בעידנא או כדרבא דגברא לא חזי דהא בעומר ושתי הלחם לא משכחת בעידנא ולא גברא חזיא וכדלעיל. ומשא"כ ביו"ט מוכח מחגיגה ועולות ראיי' וממוספין דמעכבין זא"ז או מפסח דליכא למיפרך הא דקביע זמן לא מהני לענין דאי דחי קביע זמן לצרעת ואפ"ה דוחה יו"ט (ט) והנה אם אמרינן [כן נמצא] דהוי הפירכא דיכול לעשותו למחר ס"ל לרבא ובאמת שריפת קדשים א"צ לרבא לימוד רק למילה מכח ק"ו. וכמו"ש התוס' במס' פסחים ובביצה (י) רק דהש"ס קבע בכאן וע"ש היטב

והנה לפמ"ש לעיל בתירוץ הב' [בסימן י"א] א"ש מ"ש הרמב"ם בשביעית ונבילה דמאכילין נבילה רק בטבל (כ) משום דאתי עשה ודחי ל"ת כדלעיל דלר' אשי לא תליא בקום ועשה רק בטבל דאית בי' מיתה משום דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. ה"נ מיתה בידי שמים וכדאיתא בש"א

והנה לכאורה קשה דהרמב"ם כ' בפי"ד מה' מ"א. דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל. וכ' משום דהוי תרומה קודש. ובש"ס איתא דל"ל היתר ומשא"כ טבל דאית לי' היתר. וי"ל משום דבאמת לפמ"ש הרמב"ם בפי"ד מהמ"א דבאיסור דרבנן מבטלין לכתחלה. וא"כ אי אפשר לומר כמו"ש לעיל (ל) אך באמת י"ל דכיון דשבת הוי רק דיחוי ושבת הוי ודאי חמור. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. ומשו"ה כ' הפוסקים דלא דחי ב"י אפילו עשה דמוקצה וטלטול כעין דאורייתא וא"כ בודאי עדיף ואמאי אמרינן דא"צ לעשר (מ) ואו אמאי ס"ל לר"א בר"ש דמעשרין. ולפמ"ש לעיל הוי א"ש דהוי הפי' דפליגו רק בדרבנן ובן תימא. אך דהוי ס"ל דמשו"ה הוי נדחה שבת דכיון דאין עושה איסור באכילה. אך לפי סברא זו לא שייך הברירה וממ"נ אמאי הברירה רק כדלעיל. וא"כ ס"ל דאין מבטלין אפילו בדרבנן. אך הרמב"ם דפסק דמבטלין בדרבנן והוי הפי' דס"ל כמו הפסק דר"א (נ) דס"ל אפילו בדרבנן אין מבטלין דשיל"מ והוי הפי' [בכאן] מכח דבר שיל"מ. אך אם נימא דהטעם דהוי היתר לאיסורו עדיין קשה יבטל. וא"כ הוי עכ"פ הך מעלה דיש לו לתרומה דשרי לכהנים. ה"נ אפילו בלא ביטול שרי לכהנים. והך מעלה דהו"ל לטבל ה"נ יש לתרומה. דהא אם הוי לי' טבל לתרום על הך טבל וא"כ ליכא מצוה להשאיל ולא הוי דשיל"מ והוי בטל. ומשו"ה כ' הרמב"ם הך טעם דהוי קדוש וא"כ שפיר הוי דשיל"מ ומתורץ שפיר הרמב"ם

והנה מה דמסופק בס' תוס' יוה"כ דהוי עשה חמיר מל"ת. ז"א דאיתא במס' יבמות דף ז' ע"א. הדר אמר אטו עשה דדחי ל"ת לאו ל"ת חמיר מינה וקאתי עשה ודחי ל"ת וכו'. אלמא דאין הטעם מכח חומרא דעשה רק דל"ת חמיר ואפ"ה גזירת הכתוב דדחי רק דבאמת טעמו של הרמב"ם בכאן ג"כ [דס"ל דמאכילין נבילה ולא שביעית] משום דיחוי. כיון דאין הטעם משום קום ועשה כדלעיל. וגם על הרמב"ן פ' יתרו קשה מן הש"ס דיבמות וכדלעיל. בסימן י"א

והנה על התירוץ של התי"ה קשה דלמה לא כ' הרמב"ם הך דין דרבה גבי עציץ שאינו נקוב מעשרין אפילו בשבת. ולפמ"ש בתירוץ השני א"ש משום דאדרבה אתי עשה ודחי ל"ת אפילו כמה ל"ת

והנה אפ"ל דבאמת הא דהקשה פשיטא (ס) כדלעיל. וע"ז הוי התירוץ משום דזה ג"כ הוי פשוט משא"כ לענין דרבנן אי"ל דהוי זה הטעם אע"ג דהוי ג"כ בזה פשוט דהוי כדי שלא לרבות בשיעורין וקמ"ל דאפילו שבת דהוי חמור מ"מ בכדי שלא לרבות בשיעורין ויחלל שבת. וא"כ משו"ה גם נגד אין מבטלין איסור לכתחלה הוי ג"כ פשיטא דמעשרין ומבטלין בשביל רבוי איסור דלא לרבות בריבוי איסור וכדלעיל. והנה כיון דלרמב"ם דס"ל דבכאן דחי וכדלעיל. וא"כ בודאי שבת כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ולא דחי והוי מכח דשיל"מ וכדלעיל. ומשו"ה נקט הרמב"ם הטעם משום קדושה. או אפ"ל דהוי הטעם דהוי פלוגתא דתנאי בקום ועשה אם הוי דחי. כנ"ל

והנה באמת לרבי תקשי ל"ל קרא (ע) דהא אין דוחה [בל"ה י"ט לא] שריפת קדשים ולא מילה דהא הוי עשה ול"ת ואין נדתה רק [התירוץ כנ"ל] דמשום אשה (פ) והוי הטעם רק משום קום ועשה ומשו"ה קאמר רבי כן דהוי הברירה. ומשא"כ לפסק הלכה לא תליא בקום ועשה רק בעשה ולא מחללין שבת. ועוד אפ"ל דהפי' דלא כרבי דאע"ג דריבוי באיסורין א"צ לעשר. וע"ז פליגי וע"ז אמר דשם הוי רק כן משום דהוי הפי' דבאמת מכח חצי שיעור וכדלעיל: