שו"ת ר' משולם איגרא רנז

בנים, די"ל דאי דוקא בדאיכא בנים, א"כ קשה קושית הנ"י בשם תוס' הנ"ל דפשיטא היא, דכיון דאיכא עדי טומאה פשיטא דתצא אפילו ביש לה בנים, וא"ל כתירוצי הראשון, דהא כיון דהב"ד פסקו דתצא מבעלה, בודאי ברור דזנתה ברצון, או דע"כ צ"ל דלא מהימנא לומר דזנתה באונס, אע"כ צ"ל כתירוץ השני דמתניתין מיירי בעדי טומאה בלתי חקירה ודרישה דנאמנים מדרבנן ואפ"ה תצא מבועל אפילו ביש לו בנים, והא תינח בתירוץ ראשון דש"ס דאכתי לא ידענו מרבי, אבל לאבע"א דנחתינן לרבי, ופי' הנ"י דתצא הכוונה מבעל בע"כ של אשה בלא כתובה, וה"ה דתצא מבועל בע"כ של בועל, כיון דיש כח לבעל להוציאה בלא כתובה, ממילא תצא מן הבועל. ולפ"ז ליכא למימר דמתניתין מיירי ביש לו בנים, דא"כ קשה כנ"ל פשיטא דתצא מן הבועל ול"ל דמיירי בעדי טומאה בלתי חקירה ודרישה, דא"כ למה יהיו נאמנים בעדותן על הטומאה, דמסתמא קודם שראו הטומאה או בשעת הטומאה היה מעשה כיעור כדרך המנאפים, ואם יהיו נאמנים על הכיעור, בלא"ה אין לה כתובה, וכיון דאין לה כתובה למה נאמנים על הטומאה וכיון דאין נאמנים על הטומאה, א"כ לא תצא ביש לה בנים, אע"כ דאיירי מתניתין באין לה בנים, אפ"ה דוקא בהוציאו ב"ד תצא ופליג תנא דמתניתין על רבי

ואגב מתורץ קושית הב"ש על ר"ת הנ"ל דהא כיון דאנן קיי"ל וכן פסק הרמב"ם בפי' דבע"כ לחוד תצא בלא כתובה בע"כ של אשה, וא"כ שפיר כתב ר"ת דעדי טומאה בלתי חקירה ודרישה אין נאמנין אפי' מדרבנן, דא"ל דנפקא מיני' לכתובה, דהא בעדותן על הכיעור נמי תצא בלא כתובה, וא"כ בעדותן על הטומאה לא נ"מ מידי לענין כתובה, ולזאת לא מהני בלתי חקירה ודרישה

(יא) ולפי"ז נבואה לתרץ דמנ"ל להפוסקים דעדי כיעור וקלא דלא פסיק הוי כעדי טומאה. והוא דיש לומר דס"ל כשיטת הפוסקים דאף דנבעלה באונס אסורה לבועל מ"ה וא"כ ליכא למימר כתירוץ הנ"ל לקושית התוס' דמיירי בעדי טומאה בלתי דרישה וחקירה ולא מהני אלא מדרבנן. דאכתי קשה דהא אפילו מדרבנן אין נאמנים דהא אפילו בעדי כיעור לחודיה סגי להפסידה כתובתה וא"כ למה נאמנים על הטומאה וכמ"ש לעיל. וע"כ צריך לומר דאיכא בהדייהו קלא דל"פ. וקדל"פ עם ע"כ מהני. וכדעת הפוסקים הנ"ל אבל אכתי למה נקט השתא עדי טומאה הוי ליה למינקט עדי כיעור. והוא דיש לומר דמיירי בקלא דלא פסיק הבא מע"כ עצמן. וכמ"ש הדרישה דעפ"י הרוב הקול יוצא מע"כ עצמן. וא"כ י"ל דאע"פ דהני עדים אינן נאמנים על הטומאה משום דלא העידו בדרישה וחקירה מ"מ בקלא דלא פסיק שיצא מחמת עדותן אהני לן כאילו יצא הקול מעדות אחרים דכל קלא דלא פסיק מסתמא בא מעדים שלא נחקרה עדותן. ואין זה דוחק לפרש דברי הש"ס כן

(יב) ולפי"ז יתורץ קושיתינו על הרמ"א בדעת הרי"ף דלכאורה מוכח מהרי"ף דלית ליה הך סברא דקלא דלא פסיק הוי כעדי טומאה. כמ"ש לעיל. ולפי מ"ש ניחא. דיש לומר משום שכתב הרי"ף דברי רב וכו' ומיירי בקלא דל"פ שיצא מעדי כיעור עצמן ולזאת מחלק שפיר בין אין לה בנים ליש לה בנים אבל ביש עדי טומאה אעפ"י דאין עדותן על הטומאה מהני משום דלא הוי דו"ח דמ"מ אהני לן בה קלא דלא פסיק שיצא מחמתן דהוי כאלו יצא הקול מעדים אחרים. ולזאת תצא אפילו ביש לה בנים.. ואע"ג דהך ברייתא כרבי יש לומר דקלא דפסיק לרבי הוא כקלא דל"פ לדידן. וכוונת הרי"ף כך היא דבודאי הברייתא איירי בקלא דפסיק ולרבי איכא לחלק בקדל"פ וכו' בין הקול מעדותן עצמן או מעדות אחרים, אמנם כמו שהדין לרבי בקלא דפסיק כך הדין לדידן בקלא דל"פ [אבל כל זה יתכן] לדעת הרא"ש בתשובה בכוונת הרי"ף ולא לדעת הטור בכוונת הרי"ף דס"ל בדעתו לחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים. אבל אין לנו להעמיס דברי הרי"ף אלא כדעת הרא"ש וכמ"ש הד"מ דמוציאין אותה אפילו מבעל וכו' בע"כ וקלא דל"פ. ולפי"ז יש לתרץ מה שהבאתי לעיל להקשות בשם הב"ש דממ"נ אי איירי הש"ס בעדי כיעור. א"כ מוכח דעדי כיעור לחוד לא מהני ואי בלתי עדי כיעור עדיין לא מוכח אלא דקלא דלא פסיק עדיף מע"כ וכו' ומנ"ל דמהני בע"כ וכנ"ל

(יג) ולפמ"ש אתי שפיר ונקדים דהנה באה"ע סימן ו' סעיף ט"ז איתא דאם יצא לה שם זונה בעיר אין חוששין לה וכו' וכתב ב"ש הטעם דתלינן להקול. שלא ראו עדים אלא מעשה כיעור לבד כו' וע"ש (ג) שמפלפל דמאי ענין זה לזה. ולפמ"ש הכל ניחא דיש לומר הא דלא מהני הקול לרב היינו משום דפליג על רבי בע"כ וכיון דבע"כ ל"מ ה"ה דל"מ הקול דתלינן שיצא מע"כ אבל לרבי דס"ל דמהני עדי כיעור ע"כ מהני נמי הקול. אלא דאנן דלא משגיחינן בקלא דפסיק ולא קיי"ל כרבי אלא בקלא דלא פסיק. אמנם אעפי"כ מוכח דקיי"ל כוותיה דרבי בעדי כיעור דאי לאו הכי לא אהני לן אפילו בקלא דל"פ דתלינן בע"כ ולרב באמת פליג כנ"ל, ואין להקשות לפ"ז מנא ליה דמהני קלא דל"פ עם ע"כ להוציאה מבעלה, יש לומר דמוכרח כן מכח קושית התוס' הנ"ל והכל כמ"ש לעיל

ולפ"ז מובנים דברי המרדכי שכתב ראיה מהרמב"ם ז"ל דס"ל נמי עדי כיעור וקלא דל"פ הוי כעדי טומאה ותמהו עליו דברמב"ם ז"ל לא נזכר כלל מקלא דל"פ. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהרמב"ם ס"ל דבעדי כיעור לחודיה נמי אין לה כתובה א"כ קשה קושית התוס' דבעדי טומאה פשיטא דתצא אף ביש לה בנים וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דמיירי בעדי טומאה בלתי דרישה וחקירה. ועדיין קשה דהא אינן נאמנין אפי' מדרבנן דבעדותן על הכיעור לחוד אין לה כתובה. אלא ע"כ דמהני עדותן לענין זה על הטומאה דנ"מ דאם הקול יוצא מעדותן דהוי כמי שיצא הקול מעדים אחרים והוי קלא דל"פ ועדי כיעור ותצא מבועל ואפי' יש לה בנים וא"כ ה"ה דתצא מבעל ואתי שפיר (ומ"ש המרדכי והר"ן בפי' דברי הרמב"ם ז"ל בענין אחר וכו' אמנם עיין בשארית יוסף שכתב דתלמיד טועה כ"כ יעו"ש) ועפ"י הנ"ל יש להוכיח שיטת הרי"ף דס"ל דהחלוק בין יש לה בנים או אין לה בנים קאי על הבועל ולא על הבעל ונקדים לתת טעם (לשיטת הרי"ף דהחילוק בין יש לה בנים וכו' וכנ"ל) דאיתא במס' גיטין דף פ"א בסוגיא מאי תצא תצא משני א"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ומשני כיון דמשני הוא דמפקינן ומהראשון לא מפקינן אתי' למימר דסמוך למיתה גירשה ע"כ הסוגיא: