שו"ת ר' משולם איגרא רנה

מצי הש"ס למינקט איסור. משום דבאמת בתרומה שרי דהא בתרומה רק אכילה אסרה התורה. וא"כ אם יבא לאכול בבישול וכדומה. תו לא הוי דבר שבמנין משא"כ לענין ערלה שפיר הוי ראוי להנות בב"א. ובלא ביטול אין רשאי להנות בב"א. ואין רשאי לבטלו. וא"כ בזה אחר זה. ג"כ אסור. וא"כ מש"ה נקט הש"ס מילתא דפסיקא דזה ודאי אסור וזה ודאי שרי. בתערובת באחד אפילו בתרומה אסור. ובתערובת שלשה אפילו בערלה שרי

ולפ"ז שפיר מתורץ הרמב"ם. דפסק גבי כוס של ע"ג ב' תערובת, [פ"ז מעכו"ם הל' יו"ד]. וגבי רמוני בדן פרק ט"ז ממאכלות הלכה יו"ד פסק שלשה תערובת, ומביא הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב בשם האלוף מו"ה מרדכי חילוק בין אכילה להנאה. ע"ש אך לפ"ז תקשה. אמאי בצריכותא דר"ל ורב שם. לא קאמר הש"ס דאיצטריך דה"א דרק לענין הנאה ולא לענין אכילה. ועוד קשה מנלן דמותר באכילה. דלמא לפסק הלכה הוי באכילה אסור. הא באמת ר"י ור"ש הלכה כר"י. רק משום דרב פסק כן. ודלמא רק לענין הנאה קאמר רב ולא לאכילה. וכן מאי דתירץ הש"ס דשמואל דפליג בחדא. ודלמא גם ת"ק לא פליג רק לענין אכילה

וי"ל משום דבאמת הוי הפי' הכי. דהא הוי הדין כמו שכתב הרשב"א בהתירוץ על קושיא דלעיל. דמש"ה בעי רובא. משום דאל"ה הוי כמו איסור שכל אחד ואחד אסרה התורה. ה"נ יש לומר כן. דבאמת הא עכ"פ מדרבנן אסור. והוי כל אחד ואחד. איתחזק איסורא וכן הטעם לפי מה שכתב הר"י דספק אחד בגופו כו'. וכיון דכבר אסורה ונודע הוי איתחזק איסורא לחד דעה. אך באמת כמ"ש הט"ז בסי' ק"י דגם היתרא איתחזק. אך דכיון דכבר נאסרה. ולא הוי איתחזק היתרא רק על כל אחד ואחד מיקרי איתחזק איסורא אך דכיון דבאיסור הנאה הוי הדין דשרי למוכרו חוץ מדמי איסור הנאה שבו. וא"כ שפיר לא מיקרי כל אחד ואחד איתחזק איסורא. דהא אדרבא הוי היתר. רק חדא הוי אסורה. ומשו"ה שפיר יש חילוק להרמב"ם כסברת הרב מוה' מרדכי. וא"כ כיון דהוי כמו איתחזק איסורא. ולכן בעינן ג' תערובות. וא"כ הוי ספק דלמא לא נפלה לכאן. ועוד דלמא לא יאכל זה. וא"ל דהא עכ"פ אסורין לאוכלן ביחד דהא באמת גם ביחד הוי ס"ס דהא הוי שלשה תערובת. אך כיון דהוי ג' ספיקות שפיר שרי. ומשא"כ גבי תרומה ל"ל הך חילוק. דמאי אמרת דלא חשיב ס"ס. אם נימא דהוי כמו איתחזק. איסורא. דהא השתא נימא דבאמת כל אחד ואחד שרי. וא"כ מעולם לא איתחזק. ובשלמא בשני תערובת והוי בתערובת הראשון קודם שנודע. ומש"ה א"ש דבשלש תערובת שרי. דכיון דחשבינן הס"ס דלמא לא נפלה לכאן. או דכל אחד שרי. ומטעם לא איתחזק לקביעות איסור ועוד י"ל דשם גבי נפלה אחד לים המלח הוי הטעם מכח ספק דרבנן לקולא. ולא מטעם ס"ס כלל וכלל ורק אם הוי אמרינן הטעם. כדלעיל מכח איתחזק, ומשא"כ אם הוי הטעם דרק לענין אכילה אחמור. ולא לענין הנאה הוי קשה דלמא גם בספיקא דרבנן כן. יש חילוק בין איסור אכילה לאיסור הנאה

(ד) נחזור לענינינו, כיון שזכינו לזה, דמשכחת ס"ס בלא נודע דלהוי כנודע, ואפשר דעדיף טפי דאף ר"ת מודה, יש לתרץ קושית התוס' ד"ה ואין אוסרין דלעולם איירי דקאמרה לא נבעלתי, וא"ל דליהמני' מטעם ס"ס, דלפי הנ"ל אין כאן ס"ס, דהא אם תבא האשה להודות שנבעלה, ע"כ אנו אוסרין אותה, בשביל הספק דלמא נבעלה לפסול וכיון דמשכחת באשה זאת ובמעשה זאת שתאסר מספק, אין כאן ס"ס וכן נוטין דברי הר"ן, כמ"ש לעיל, דאפשר דאכתי תבא ותודה. אמנם אכתי יש להשיב, דאם היתה אומרת שנבעלה, ונבעלה לכשר, היתה נאמנת במגו דאי בעי אמרה לא נבעלה, אבל הא תינח אי אמרינן מגו, אבל אי לא אמרינן מגו לא היה נאמנת, ויש לכוון הדברים בגמרא עיי"ש, דמוכח דר"י ל"ל מגו, דאי אית ליה מגו, ה"ל להאמינו בלא נבעלה, מטעם ס"ס דבנבעלה נאמנת מטעם מגו, וכיון דל"ל מגו אסורה בשטוענת לא נבעלה ומתורץ קושית התוס' ופריך בגמרא שפיר מדאין אוסרין על היחוד, ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' בד"ה השבתני

אמנם אכתי פש גבן, להבין למה ל"ל לר"י המגו, ע"כ מטעם דרבינו שמחה, כיון דעברה על דת וכו' ולפ"ז לא מצינו דר"ג פליג על ר"י בזה, ולדעת הראבי' דפליג על רבינו שמחה, י"ל הטעם דלא אמרינן מגו היינו ע"פ מה דאיתא בירושלמי הטעם דלא מהני רוב כשרים, משום דרוב הרצין אחר זנות פסולין הם, א"כ י"ל נמי דמהני לן הך טעמא נמי דלא מהימנינן לה, במגו

(ה) ולפ"ז יש לתרץ קושית הפ"י דמקשה מה פריך הש"ס לקמן דף ט"ז אלא לר' יוחנן דאמר מאתים ומנה מה מגו איכא, דלמא ר' יוחנן כזעירי ס"ל דהלכתא כוותיה, דהא ר"א עלה בתיובתא. ולפי הנ"ל ניחא דהנה איתא לעיל מיני' דף י"ד ע"ב במתני' אמר ר' יוסי מעשה וכו' ואיתא בירושלמי בשם ר' יוחנן דמודה ר' יהושע באנוסה והמפורשים כתבו הטעם דבשלמא ברצון לא נאמנת לומר לכשר נבעלתי דכיון דכבר עברה וזנתה. אבל באנוסה ה"ה בחזקתה הישנה ומודה ר"י דנאמנת לומר לכשר נבעלתי בדאיכא רוב כשרים. ולפ"ז מוכת דלית ליה מ"ש לעיל דלהכי לא אמרינן מגו מטעם הירושלמי הנ"ל דאי לא תימא הכי מוכח דסברא דרוב רצין אחר הזנות הפסולין עדיף טפי מרוב ישמעאלים פרוצין בעריות. דאל"ה קשי' דהא אי אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת במגו. וכאן אינה נאמנת במגו אע"כ דעדיף הך סברא דרוב רצין. דלא מהני לה אפי' מגו וכיון שכן קשה לר' יהושע תקשה לנפשיה דלמה מודה באנוסה דמהני רוב כשרים. למה לא נימא משום דרוב רצין אחר הפסולין. דודאי נבעלה לפסול. אלא ודאי דס"ל לר' יוחנן דלעיל מיירי בשטוענת לא נבעלתי ולא אמרינן דנאמנת מטעם ס"ס. מטעם שכתבו התוס' משום דאין אפוטרופס לעריות, אבל הרבינו שמחה לא ניחא ליה לאפושי פלוגתא דר' יוחנן פליג נמי אזעירי בהא מלתא וס"ל בהא כוותי' דמדברת היינו נסתרה ולזאת הוכיח סברתו כנ"ל

(ו) ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם בפ' י"ח מהא"ב דס"ל דאף בטוענת ברי בעינן תרי רובי. והקשו עליו עיי"ש, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דלהרמב"ם היה קשה קושיתי הנ"ל, דלמה לא תקשה ר"י לנפשיה דלמה מודה באנוסה, דהא מטעם דרוב רצין אחר הפסולין ה"ל לומר דוודאי פסול היה הבועל, אלא ודאי איירי בתרי רובי ור' יוחנן הא מוקי לה בברי ודו"ק, אבל הרבינו שמחה ס"ל כשיטת הפוסקים החולקין על הרמב"ם, וא"כ בנידון דידו הרבינו שמחה סניף לאסור: