שו"ת ר' משולם איגרא רנ

רב יוסף בפ"ק דסנהדרין הביא הבעל עדים שזינתה וכו' וחזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב. עדי האב נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה. והתם על הזמה אחת בא להם

וי"ל משום דהנה איתא במס' מכות בדף ה' ע"א. אמר רבא באו שנים ואמרו בסוריא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש. ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעי. חזינן אי מצפרא וכו' פשיטא. מ"ד ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. וכתב הריטב"א דהוי הטעם דלא חיישינן לגמלא פרחא. משום דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות. והנה בס' התומים הקשה. אמאי הוי הדין בדיני ממונות דאחד אמר בשנים ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת משום דרובא דאינשי טעו. ואמאי לא אמרינן דהא בדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא. ותירץ משום דמיישבין העדים דלא יהא מוכחשין. והנה הרמב"ם כתב ומביאו הריטב"א בחידושיו למכות. דאם נימא דחיישינן לגמלא פרחא האיך משכחת הזמה. וכתב הרמב"ן דאין זה הוכחה דיהא כל אותו השעה של המעשה דיאמרו דעדים הם היה עמהם השעה החמשית או הששית ד"מ [וא"כ בכאן לענין הוזמו העדים נמי] הוי שני מעשים. דאם הוי אמרו דהוי בתחלת השעה היה עמהם ורחוק היה משם ממקום שנעשה המעשה יותר משעה, וא"כ בדיני נפשות דאזלינן בחר רובא ולא חיישינן לגמלא פרחא. וא"כ נהרגין העדים משום דלא מצי לראות. ובדיני ממונות לא הוי משלמין קנס. דהא בדיני ממונות אין הולכין אחר הרוב (א) וא"כ צריך להעיד דוקא על כל השעה. שהיו עמהם, וא"כ הוי שני עדות משני מעשים. דהוי מצי אמר על נפשות לחוד בלא ממון, דהיינו רק על ההתחלה. ואזי היו נהרגין והבעל לא היה משלם קנס. משום דהא הוא טען ברי דלא מצא דם ולא מהדר אחר שקרים, ולא אזלינן בתר רובא לומר דהוי עדים שקרים די"ל בגמלא פרחא אזיל, ועל ממון לחוד בלא נפשות, ג"כ היו יכולים לומר דהוי מזים רק ע"א, והוי בעל צריך לשלם קנס, ואין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. והנה אפילו אם הוי דאמרו העדים זוממין עמנו הייתם חוץ לגדר הזה ולא מצי לראות דבכה"ג לא שייך לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות. מ"מ דכיון דעיקר העדות של הזמה הוי. היכן אתם אומרים כן. הא לא היה אתם אצל אותו המעשה באותו מקום וזאת הוי משכחת להזים על דיני נפשות בלא דיני ממונות. וא"כ הוי כמו שכתבו הש"ס שם בכתובות דף ל"א גבי עקירה צורך הנחה דכיון דהוי מצו לאכול בלתי הגבהה כגון אם הוי על קנה. אע"ג דבזו לא הוי כן מ"מ מיקרי בני מעשים. וא"כ ה"נ דכיון דמצי להזים לענין דיני נפשות בלא דיני ממונות. דיאמרו דברחוק הוי עמנו וא"כ לא הוי אצל המעשה ורק שיאמר רק על תחלת שעה וכמ"ש לעיל. או י"ל דבאמת ר"ת תירץ שם דמ"ה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב בעדים זוממין. משום דבעינן לקיים כאשר זמם לכל אחד. אך בס' א"ז מביא דהקשו עליו המפרשים דאדרבה נימא להיפוך ולא יהא עדותן מועיל. דהא הוי אי אפשר לקיים כאשר זמם ועדות שאי אפשר לקיים כאשר זמם לא הוי עדות. וא"כ בכאן שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה, דהא אפשר לקיים הזמה אם יאמרו באמת הזמה על מקום רחוק. וא"כ הוי תרתי מעשה. דהוי מצי להזים רק בתחלת שעה. וכמ"ש לעיל. ובאמת הוי הדין כיון דבשום אופן משכחת הזמה שפיר מועיל עדותן וא"כ כיון דהוי עדות שפיר אפילו אם לא מזים כן רק על כל השעה. אפ"ה צריך לשלם מכח כאשר זמם לכל אחד ואחד וכפי תירוץ ר"ת הנ"ל

וא"כ מ"ה באמת א"ש קושית הלח"מ הנ"ל דאמאי ברישא שהזימו עדי האב לעדי הבעל לא כתב הרמב"ם שמשלמין כנ"ל. דמ"ה אם היזומו עדי האב לעדי הבעל אין צריכין העדים לשלם לאביה. משום דהוי חייבו העדים מיתה ואין מת ומשלם. ולא שייך הטעם דלעיל דהוי שני מעשים. דהא עיקר החיוב הוי על מה דאמרו יודעין בחקירות כנ"ל ואי אפשר למצוא דיהא חייבין מיתה ולא יהא צריכין לשלם קנם. ומשא"כ בסיפא דכתב הרמב"ם ובא על בתו של פלוני כו' דאמרו על הבועל. וא"כ הוי שני מעשים. וכמ"ש התוס' בשם ר"י דכיון דאמרו על הבועל והוי מצי לומר על הבועל לחוד. אע"ג דחייב בשבילה של אשה ג"כ מיתה, דכיון דבלא"ה חייבים העדים מיתה בשביל הבועל חייבין מיתה לזה ותשלומין לזה וכמ"ש בס' א"ז לכתובות. ובזה מיושב ג"כ מאי דנקט זינתה כשהיא ארוסה ולא נקט לאחר החופה כנ"ל. דהנה הר"ן כתב אע"ג דאם התרה דמיתה מגיע סתם. התראה מועיל. הא אם התרה בפי' על מיחה חמורה ואינו מגיע חמורה פטורה. והנה הרמב"ם כתב סתם דהעידו על בועל בא על בתו של פלוני וא"כ הוי הפי' אפילו אם אמרו שהיו מתרה לסקילה. דהרמב"ם ס"ל התראת ספק שמיה התראה. וא"כ ל"ש לומר דהוי החיוב מיתה בשביל הבועל והוי מצי להעיד על בועל לחוד. הא אם הוי מעידין על בועל לחוד שהתרו לסקילה. ולא על בתו של פלוני ולא ה"ל דין מוציא שם רע. ואין מגיע לבועל רק חנק. אזי הוי מותרה בחמור בפירוש ואינו מגיע כלל אפילו חנק. ורק החיוב הוי ע"י מוציא שם רע. והוי חדא מעשה. ומ"ה נקט באירוסין דהוי שני מעשים בלתי מוציא שם רע דהא חייב בלא"ה סקילה: (

) (יג) ובזה מיושב שפיר מ"ש לעיל גבי אם הוציא שם רע על נישואין ראשונים (ג) דא"ל דיהא מצי למצוא קנם באם שיראו דם על השמלה. דז"א דממ"נ אם לא מצי למצוא קנס רק בכה"ג רק אם ימצא על השמלה דם. וא"כ לא מצי לחייבו לעדי האב אם יזומו. לשלם קנס רק אם יראו על השמלה מקודם הדם הא בלא"ה מצי לומר הא אנן לא ידעינן דימצא על השמלה דם. וא"כ אם מצאו מקודם דם, קודם שעדי האב היזומו לעדי הבעל. והוי שפיר תקשי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. דלא מצי לקיים הזמה. דאין חייב מיתה ותשלומין. וא"ל דהוי שני מעשים וכדלעיל דהיינו דהעדות יהא אומרים דבתחלת שעה הוי עמנו במקום רחוק. והוי רק הטעם דלא חיישינן לגמלא פרחא. בשביל דאזלינן בתר רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב כנ"ל. קשה דבלא"ה צריך לשלם הבעל קנס (ד) דהא באמת יש לשלם מיד שאומר שקר דלא הוי מצא דם ובאמת הוי דם [כקושית מהר"ם שי"ף הנ"ל] רק דהטעם כמ"ש לעיל דבעינן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לקיימה וכאן אין ראוי לקיימה כנ"ל. וכאן באמת לענין איסור דראוי לקיימה שפיר אזלינן בתר רובא. וכמ"ש הש"ך בס' תק"כ הא דאזלינן ומוציאין ממון בס"ס. אע"ג דהוי רק כמו רוב מ"מ דכיון דהוי שרי ע"י ס"ס והוי שני הפכיים יע"ש היטב. וא"כ בודאי בכה"ג דמצאו על הסדין דם חייב קנס. אפילו אם לא אמרו רק על תחלת