שו"ת ר' משולם איגרא כד

דאין שוחטין או היכא דמחוסר מעשה בגופו לא שוחטין מ"מ א"ש מכח שני תמידין. אך באמת י"ל דהנה התוס' ביבמות דף ה' כ' דליכא למילף משריפת קדשים דאין דוחה יו"ט למ"ד דהוי רק לאו לחוד דאין דוחה משום דאפשר לעשותו למחר. ואך אם לא הוי כתיב הוי ס"ל דאין חילוק עיי"ש וא"כ י"ל דבאמת לא מצי להקשות (ט) דקרבן צבור משו"ה דוחה עבודה [את שבת] משום דקביע זמן (י) משום דכל זה אכניס בק"ו דהא חזינן דהך מעשה לא מהני לענין צרעת ואפ"ה מילה דלא קביע זמן עדיף מינה. וכ"כ התוס' בב"ק גבי ק"ו דר"ט דמשלם בחצר הניזק נזק שלם. אך דנוכל לומר דזה גורם דאי אפשר לעשותו למחר. וכן גבי צרעת א"א לעשותו למחר בלתי דחיית הלאו (כ) ואך ביו"ט א"ש וכדלקמן. אך בשבת י"ל דנילוף מן הקטרת אברים דדחי דאפשר לעשותו בלילה והך מעלה דכבר דחתה שבת לא ס"ל לרבי במנחות וע"ש היטב גבי קצירת העומר. ויליף מקצירת העומר. אך דאפ"ל דמה לעומר שכן מתיר חדש. ואך דאפ"ה לא דחי צרעת. וע"ז שפיר מקשה דגברא לא חזיא וא"כ כיון דמינה ילפינן (ועיין לקמן בד"ה והנה לפמ"ש) תו א"א לומר דמקדשים דמעכבין זא"ז דהקטרה אינה מעכב ומשא"כ ביו"ט דחגיגה ועולת יו"ט דוחה יו"ט ולא שבת. וזה הוי יכול להקריב בחוה"מ וזמן קבוע מיקרי. אך במילה לא הוי זמן קבוע רק דעיקר הטעם דא"א לעשותו למחר ומשא"כ בחגיגה. והוי שפיר ק"ו משום מוספין או כבשי עצרת

והנה י"ל דקושית הש"ס גבי שריפת קדשים לפמ"ש רש"י ותו' דבעינן התראה תכ"ד לקיים עשה. והנה לפמ"ש לעיל גם לאו דהוי בקום ועשה דוחה וא"ש ומכ"ש באשה דהוי למחר ליכא מצוה כלל לא לאו ולא עשה ולמסקנא [ל"ק די"ל] וכמ"ש הר"ר יוסף איש ירושלם דאלים גם הלאו לחוד ורק התורה גליא זאת הא ל"ה לא ידעינן

והנה עוד י"ל לרבא (ל) אם נימא דט"י דזב לאו כזב דמי וכדאיתא בכריתות וכן דמצורע. ופי' הר"ר חיים כהן דנ"מ לטומאה בצבור. וא"כ שפיר מצי למילף. אך רבא [שם בשבת] קאי אליבא דהך תנא דס"ל דט"י דזב כזב דמי ושם דאמרינן דלרבא לא ס"ל כן בזבחים גריס רבה: סימן יב

ועוד י"ל הרמב"ם דלעיל דהשמיט [הא דאין צריך לעשר] דהנה המהרש"א הקשה אמאי לא מוקי פלוגתא דרבי ור"א בר"ש בפלוגתא דלעיל (מ) וי"ל דהא משמע דאמר אין צריך לעשר ומשמע דמצי לעשר (נ) ועוד דאיך שייך דאין צריך ומשמע דהוי הברירה. אך ע"ז תירוץ השני קשה דהנה המל"מ הקשה דאמאי לא מפרישין ואח"כ יבטל. והנה הדין דבדרבנן בטיל חד בתרי (ס) דאל"כ (ע) הא המל"מ מוקי בתרומת מעשר אך באמת אין מבטלין איסור לכתחלה. אך דקשה הא הרא"ש תירץ (פ) כמו דאמרינן לענין דשיל"מ דבטל הואיל ומיקלי קלי איסורא. ה"נ לענין אין מבטלין איסור לכתחלה. והנה המרדכי יליף מכאן דהיכא דלא ניכר האיסור מעולם בטל דשיל"מ. וא"כ לפ"ז היכא דלא ניכר נמי מצי לבטל לכתחלה. וא"כ שפיר דאמרינן (צ) בתוכו הואיל וסביבו ניכר. וכן לרבנן אם אמר עכ"פ בצפונו או בדרומו. וא"כ לא ניכר מעולם (ק) אך ל"ק דהא עכ"פ הוי מקודם אסור מכח טבל (ר) אך לפ"ז שפיר לכ"ע מצי להפריש ולבטל. ואפילו למ"ד דמאכילין טבל ולא תרומה יכול לעשות כן דנגד זה שפיר לא ניכר האיסור דמעיקרא הוי שרי להחולה (ולשאר בני אדם דהא אין כוונתו לבטל רק בשביל החולה ושרי. וכמו"ש הצל"ח) ומשו"ה אמר א"צ לעשר הא אם ירצה מעשר ויבטל אח"כ אך זה הכל שייך בדרבנן (והנה סיפא דא"צ לעשר לא איירי בשבת וכה"ג אמרינן במס' ביצה רישא בשבת סיפא ביו"ט) ומשא"כ בדאורייתא הוי זה אין מבטלין רק לאו בעלמא ובזה הוי מיתה בטבל ובתרומה. ורק בדרבנן שפיר מצי לומר כן אך באמת א"ל מפני מה אמרינן דמתקן בשבת הא זה מדרבנן וזה מדרבנן כל זמן דלא ידע הך חילוק (ש) וע"כ הוי הפי' [כמ"ש הר"ן] או משום דהוי רק כמו עבירה אחת. או דהטעם דכ' לענין שבת דבאכילה לא איתעביד איסורא. וכן תקשי לענין ביטול איסור דהוי שפיר יש לבטל (ת) אלא ע"כ דס"ל דלא כש"ך ולא בטיל מדרבנן במין בעינו (או דס"ל כר"י דמין במינו לא בטיל אף ביבש) אך הנה אפילו אם נימא דלא כסברת הר"ן. רק מה דאיסור חמור לא מאכילין אפילו יש בשאר כמה לאוין עכ"פ תקשי יפריש חצי שיעור על עשרה חצי שיעור אם ממעטינן באיסורא דלא אכיל רק חצי שיעור מן התרומה ולא הוי מצרפין ועשה רק איסור קל רק חצי שיעור דלר"ל הוי מדרבנן. ולמ"ד מה"ת עכ"פ לא מיקרי מושבע וכו' (א) וכאן יאכל מעט (ב) שיעור שלם מן הטבל. וזה הוי הטעם של הרמב"ם. אך לכאורה קשה מה פריך אי דאיכא דיכול להפרישו פשיטא. ואמאי לא תירץ דהפי' דיכול להפרישו ולאכול תרומה וכס' הר"ן. אך צ"ל דזה ג"כ פשיטא. ולפמ"ש א"ש טפי דממעט באיסורא ולאכול הך חצי שיעור רק ח"ש הוי איסור קל והוי שפיר פשיטא. אך דאמאי לא מתרץ דאפילו בדרבנן דאין חילוק אך באמת מדרבנן ואמאי שרי דהא לא שייך זה (דהוי ח"ש דאיסור קל נגד מיתה דהא מדרבנן לא הוי מיתה וא"כ בשביל חשיבות תרומה יכול לרבות בשיעורין) ואך לפי מה דתירץ דגזרינן ע"כ תו א"צ לזה ושפיר מצי לתרץ כקושית מהרש"א דהוי הפי' הא באמת שבת לא הוי קילא והוי הפי' כדלעיל כקו' דלעיל דכיון דיכול להפרישו. וברבי הוי הפי' דהוי כתנאי דלעיל. ואי"ל לישנא דא"צ קשה כנ"ל י"ל כסברא דלעיל משום דיכול לבטלו ולא ס"ל כסברא זו דיש חילוק בין יש איסור באכילה. רק דהפי' דכיון דממעט באיסור. ואי"ל דהא הוי איסור דרבנן י"ל דהחילוק דיכול לבוא לידי איסור מה"ת. וא"כ בזה איתרבי באיסורין ובזה הוי רק איסור ח"ש דהוי קיל. וצריך לעשות כן ומשו"ה השמיט הרמב"ם הך דינא: