שו"ת ר' משולם איגרא רמו

ובאמת לפמ"ש לעיל ל"ק. דהא כיון דכמו שתירץ התוס' [על קושיא הראשונה] דהוי הפי' דס"ל לר"י דמשמע ליה בכל ענין לא מצי טעין דביהודא נאמנת מטעם מיגו. וקשה קושית המהרש"א הנ"ל דהא הוי מיגו להוציא. וע"כ צ"ל כנ"ל דכיון דאין הבעל נאמן רק מטעם חזקה. וא"כ אתי מיגו ומגרע לחזקה. וא"כ כיון דאין נאמן רק מטעם חזקה. ע"כ ס"ל כמו רב אשי דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דאין לה כתובה כלל. דאל"כ לא שייך חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון דלא הוי מקח טעות. וכמ"ש התוס' בדף י' ע"א בד"ה חזקה כו'. וא"כ ע"כ צריך לתרץ כמו רב אשי לקמן בדף י"ב ומקשה התוספות שפיר

(ג) אך י"ל קושית התוס' לקמן בדף י' ע"א בד"ה חזקה אין אדם טורח וכו'. [דהקשו התוס' למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כחובה מנה ל"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלא מפסיד הסעודה כיון דלא הוי מקח טעות עי"ש] וי"ל משום דהנה לעיל בדף ט' ע"א בד"ה ואב"ע וכו'. [הקשו התוס' על הא דפריך הש"ס ואמאי ס"ס הוא. הא ספק אונס כמאן דליתא ולא נשאר אלא חד ספק וכו'] וי"ל דהאי רובא דרוב ברצון אינו רוב גמור ובמקום ס"ס מצטרף עיי"ש. ולכאורה מנלן זאת למקשן. וי"ל משום דהנה התוס' שם הקשה באותו דבור אכתי איכא ס"ס ספק מוכת עץ. וי"ל דמדלא טענה אין להסתפק בכך דאם איתא דהוי מוכת עץ הוי טענה יע"ש. והנה לקמן בדף י"ב ע"ב אמרינן עד כאן לא אמר ר"ג אינה נאמנת מטעם מיגו. ואו מכח חזקה דאוקמה בחזקת הגוף דלא נבעלה עד השתא. והנה לכאורה מאי חזקה שייך דאוקמינן על חזקת הגוף דילמא [באמת לא נבעלה עד השתא והוי] תחתיו [ורק] דהוי ברצון. וחזקת היתר לבעלה לא מהני לענין ממון. כמו חזקת פנויה דכתבו התוס' לקמן בע"ב לענין חזקת פנויה דלא מהני (ו) דהא עד שלא אירסתיך זאת לא הוי טענת ברי של הבעל וכמ"ש מהרש"א יע"ש היטב. אך י"ל דבאמת הוי לענין זה שפיר ס"ם. ספק אחד דילמא מוכת עץ. ואת"ל דרוסת איש דילמא באונס. ול"ש על זה מ"ש התוס' לעיל בד"ה אי למיתב לה כתובה. דזה לא הוי ס"ס לענין הכתובה. דנהי דבאונס דילמא מקודם [נאנסה עיי"ש. דז"א] דזה כתבו התוס' רק לר"י דלא סבירא ליה חזקת הגוף ומשא"כ לר"ג הוי ס"ס דהא לענין מקודם הוי שפיר חזקה גם כן. דעד השתא הוי בתולה. והנה אם נימא דרוב הוו ברצון (ז) וא"כ שפיר תקשי דילמא הוי ברצון [כקו' הנ"ל] וא"ל [כתירוץ הנ"ל מכח] ס"ס הא הוי רוב ברצון, ועכצ"ל כתירוץ השני [של הש"ס] מטעם מיגו יע"ש היטב, אע"ג דגם תחתיו מוכת עץ אינה נאמנת מ"מ טענה מעליותא הוי יע"ש, או דרובא דברצון לא הוי רוב גמור כס' התוספות

[ד] וא"כ הש"ס מקשה שפיר ואמאי ס"ס הוא ממ"נ אם סבירא ליה דרוב דברצון הוי רוב גמור (ח) וא"כ תיקשי הך ס"ס (ט) דילמא אינו תחתיו או מוכת עץ תחתיו. וא"ל כתירוץ התוס' משום דלא טענה כן דז"א דממ"נ [לא טוענת כן] דיראה לומר מוכת עץ תחתיו דהא ע"כ [הפי' בהספק של מוכת עץ היינו] תחתיו חדא דהוי זה טענה מעליותא מלומר מעיקרא וכמו דאיתא לקמן. אפילו אם מוכת עץ מעיקרא כתובתה מאתים. ועוד דמקודם מוכת עץ הוי הכל רק חדא ספק דמקודם ומה לי דרוסת איש מקודם או מוכת עץ מקודם ורק נשאר דילמא תחתיו או מקודם וא"כ הוי ע"כ הספק השני מוכת עץ תחתיו וא"כ ל"ש מדלא טענה דהא יראה לטעון כן דאם תטעון תהא מפסדת הכתובה דמשום מאי תהא נאמנת דא"ל משום חזקת הגוף. הא דילמא ברצון. וא"כ לא הוי חזקה כנ"ל. וא"ל דהא משום מיגו נאמנת. דהא כיון דטענה מוכת עץ אני תחתיו לא אי"ל מיגו. דהא זה טענה עדיפא. וא"ל דתהא נאמנת במיגו דעדיין הוי בתולה. דז"א דהא השתא רוצה את לומר. דמדלא טוענת כן תהא נאסרה על בעלה באם טוענת בתולה הייתי. וא"כ תהא מפסדת הכתובה (י) ולא חשיבא מיגו (כ) דאמרינן דאינה רוצה שתהא נאסרת על בעלה (ל) והנה התוס' כתבו בד"ה נאמן להפסידה כתובתה מיהו בירושלמי משמע דלר"א אין נאמן להפסידה כתובתה. וא"כ שפיר הוי ס"ס ול"ש מדלא טענה כן דהא מ"ה לא טענת כן כי היכי דלא תהא מפסדת לכתובתה ואכתי קשה מכח ס"ס דמוכת עץ. א"ו ע"כ צ"ל דרוב ברצון לאו רוב גמור, וא"כ אם הוי טוענת כן מוכת עץ תחתיו לא הוי מפסדת הכתובה משום דאוקמה על חזקה חזקת הגוף וא"ל דילמא רצון [כנ"ל דהא] הוי ס"ס (מ) וא"כ כיון דע"כ צ"ל דרובא דברצון לא הוי רוב גמור ומקשה הש"ס שפיר דהא ממ"נ הוי ס"ס ספק באונס ספק אינו תחתיו. ומשא"כ לשמואל דאמר ר"נ אמר שמואל דנאמן להפסיד כתובתה א"ל דבאמת הך רובא דברצון הוי רוב גמור (נ) וא"ל א"כ כדלעיל הוי ס"ס מכח ספק מוכת עץ תחתיו. י"ל כמו שתירץ התוס' הנ"ל דמדלא טענת כן. וא"ל כנ"ל דתהא מפסדת הכתובה מ"ה יראה לטעון כך (ז"א) דהא השתא נמי מפסדת הכתובה, דהא לענין כתובה הוא נאמן מכת חזקה. וא"ל דעכ"פ לענין מנה דהשתא אינה מפסדת רק מנה, דהא באמת לענין מנה בלא"ה אין מפסדת דהוי ס"ס לענין מנה כיון דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה וא"כ הוי ס"ס דילמא אין תחתיו. ואת"ל תחתיו דלמא מוכח עץ ואת רוצה להפסידה רק משום דילמא תחתיו ברצון. והוי ס"ס ע"כ לעניין מנה (ס) וא"כ מתורץ קושית התוס' הנ"ל בדף יו"ד בד"ה חזקה כו'

(ה) וא"ל דא"כ לפי"ז דאמרינן באמת דרוב ברצון הוי רוב גמור וא"כ ליכא ס"ס אפילו באשת ישראל וקבלה קידושין יותר מבת ג' לשמואל למאן דסבירא ליה כנסה בחזקת בתולה כו' כתובתה עכ"פ מנה. וא"כ תקשי מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה ואי למיתב לה כתובה כו' גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך דאיכא למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה וכתבו התוס' הטעם דאי"ל מנה מכח ס"ס דילמא לא תחתיו ודילמא באונס עיי"ש (ולפי הנ"ל) הא הוי רוב ברצון רוב גמור [ולא הוי ס"ס] וי"ל דהא הפ"י כתב לקמן דמאן דאזיל [בממון] בתר רובא וכן אליביה הוי ברי ושמא ברי עדיף דברי ושמא הוי כמו רוב וא"כ נגד רוב דברצון מועיל עכ"פ גם לר"י ברי שלה דעדיף משמא דהוי ג"כ