שו"ת ר' משולם איגרא רמד

הלכה דארוסה לי"ל כתובה ואמאי גובה בכאן הכתובה. וע"ז אמר אם שהה. והנה הב"ש מביא בשם הגה"מ דאמרינן עידי יחוד הן עידי ביאה אע"ג דלא ראו עדים היחוד רק אם דרין כדרך איש ואשתו הוי עידי יחוד וא"כ הוי חופה [לאחר הביאה] ושפיר מגיע הכתובה [דהוי נשואה ע"י החופה] זה כוונת הרמב"ם ומתורץ הכל

והנה למ"ש לעיל דהוי הפי' בר"א דע"כ מכח חופה קונה דא"ל דכוונתו אם יקפיד נהוי דוקא התנאי וא"כ לא שייך קם דינא. דממ"נ כ"ז דלא מקפיד עדיין חייב הכתובה וא"כ לא הוי פסק דין עדיין לפטור. וכאילו נפסק לא שייך כס' הרשב"א. וא"כ דע"כ מכח חופה. וע"ז בא רבא לומר לא תימא כדלעיל

(ה) ולפי הא דלעיל י"ל קושית התוס' בדף ע"ו ע"א בד"ה ומודים ר"מ לחכמים במומין הראויין לבוא מבית אבי'. והקשו התוס' דלהאי גירסא משמע דחכמים מייפין כח הבעל טפי מר"מ דקאמר ומודה ר"מ לחכמים וכו' עיי"ש. וי"ל דהנה לפמ"ש לעיל זה הוי רק אם אמרינן דארוסה אי"ל כתובה. ומשא"כ אם נימא דכתובה לארוסה לי"ל רק לבתר נשואין רק היכא דהוא כותבה. וא"כ ל"ש נפסק הדין דנפסק רק דמאי דכתב לה לא מהני אך עכ"פ לבתר נשואין דהוי ס"ס דילמא מחל ואת"ל לא מחל דילמא הוי אחר אירוסין ומגיע עכ"פ כתובה השתא מן התורה דע"ז לא שייך דהוי כנפסק. דהא בלא כתובה דכתב לה בלא"ה לא מגיע לה הכתובה מן אירוסין רק השתא שנשאת מגיע לה מדין תורה וע"ז לא נפסק דהא האשה בא לתבוע בלא הכתובה רק מדין תורה והנה אפילו אם ארוסה אי"ל כתובה נמי י"ל דאפילו למ"ד דכתובה הוי מן התורה י"ל דבארוסה לא הוי מן התורה ולחד דעה הוי ודאי כן דכתבו דהיכא דמנהג לכתוב ולא כתב אזי אין מגיע לארוסה וכו' יע"ש היטב. וא"כ שפיר שייך לר"מ דהוי ס"ס ולא שייך קם דינא לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא בכתובות דף נ"ו ע"ב ומשא"כ לרבנן דהוי לארוסה כתובה רק מדרבנן ורבנן תיקנו גם בארוסה וא"כ מיד שנתקדשה מגיע מדרבנן הכתובה וא"כ שפיר שייך קם דינא. ונמצא דאפילו לר' יהושע הוי לר"מ מגיע הכתובה. וכל התירוצים של רבא ור"א כדי לתרץ אליבא דר"ג. כמו שפירש"י דרבא בא לתרץ אליבא דר"ג דהלכתא כותי' וא"כ אליבא דר"י הוי לר"מ גרע כח הבעל מלרבנן. ומתורץ שפיר קושית התוס'

[ו] ומתורץ ג"כ קו' התוס' בד"ה ואמאי מנה לי בידך תימא דאמאי מקשה לר"א טפי מכל הני אמוראי וכו' ומתורץ. דה"פ דהנה באמת אפילו אם אמרינן כשיטת התוס' לעיל בדף ע"ג דהוי כוונתו באם שיהא החופה אח"כ וימחול יהא הקידושין חל מהשתא בשעת קידושין. והנה הראב"ד כתב דאם רוצה למחול התנאי צריך למחול בפני עדים דוקא. ואך אם אמרינן דבחופה בודאי מתל. אזי ודאי אין צריך עדים. והנה נמצא לפי"ז אם אמרינן דכוונתו הוי מעיקרא כן ודאי דאם יכנס לחופה יהא מוחל אזי אין צריך עדים. הא לא"ה בעי עדים. וא"כ לפמ"ש התוס' דחזקה דאין אדם מפייס במומין עדיף מן אין אדם שותה בכוס רק דמצרף לחזקה ראשונה דבעל צריך דוקא לשני חזקות ולאשה כל אחד מן החזקה מועיל (פ) וא"כ הוי קידושין בלא עדים דבשלמא היכא דהוי חזקה מועיל כמו עדים וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ב ומ"ה אך דכיון דחזקה דאין מפייס עדיף יותר מאין אדם שותה קשה

אך י"ל דהנה הש"ס מקשה בקידושין בדף ס"ד מהיכן יליף דבעינן עדים דיליף דבר דבר ממון מה שם הודאת בע"ד כמאה עדים ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ותירץ הש"ס משום דמחייב לאחריני. וא"כ בכאן הא לא מחייב לאחריני דבלא"ה לכ"ע אסורה. משום דאוקי על חזקת הגוף דעדיף מחזקת פנוי' או דאסורה לכ"ע מכת ס"ס וא"כ שפיר מהני בלא עדים. אך אם הוי מומין דאין ראוין לבוא ברגע חדא. וכמו דכתבו כה"ג התוס' ופוסקים גבי נגעים דהוי כמו דחסר ואתאי במס' נדה. וא"כ הוי בשעת מעשה דקידשה חב לאחרים ולא מהני בלא עדים דהוי חב לאחרים. דהא דילמא יבדוק מיד ויהא יודעין עכ"פ דהוי הקידושין אח"כ. ורק כל זה אם אמרינן דהוי ספק אם התנה כך אם ירצה לכנוס לחופה יהא מוחל בודאי ואם כן כיון דהוי ספק ואין יודעין העדים אם כוונתו כך והוי בלא עדים ולא מהני אך (דצ"ל דהא) באמת אין חב לאחרים וכדלעיל (צ) והנם יש לומר דבאמת זה גופא הוי ספק אם אמרינן יוכיח סופו על תחלתו דאמר השתא דגבי חופה מחל. וא"כ הוי ג"כ לא מקפיד בשעת קידושין. והנה אע"ג דהתנה י"ל איגלאי מילתא למפרע דכוונתו על כך אם יכנס לחופה. אך דהוי ספק אם אמרינן יוכיח סופו על תחלתו ויע"ש בחולין דף ל"ט ע"ב (ק) ואפשר דנוקי בסתם ואך ה"פ מודה ר"מ במומין הראוי לבוא מבית אביה ר"ל דאם יבדוק מיד וידעינן דראוי לבוא מבית אביה דלא אפשר ברגע חדא וא"כ שפיר הוי חב לאחרים דכיון דהוי בשעת מעשה חוב אם יבדוק. וא"כ כך הוי הפי' לרבא ולר"א דאמר תברא הוי פשיטא דאי"ל דהוי ספק אם הוי כוונתו בשעת קידושין דלר"א תיקשי אפילו לפי תירוץ התוס' ולפמ"ש א"ש ואך לר"א דאמר מנה לי בידך כו' ואין הטעם מכח מחילה אזי פריך שפיר ומתורץ קו' התוס'

ומתורץ ג"כ הא דלא מוקי כר"י והוי הטעם מכח תרי חזקות נגד חזקה (ר) אך משום דהוי קשה דהא הוי קידושין בלא עדים (ש) אך (ת) כמ"ש לעיל משום דלא הוי במקום דחב לאחרים אך (א) דקשה דהא כתב מהר"ם מפדאוה דכל זמן דלא ראו המקדש והמתקדשת את העדים אינה מקודשת דאין כוונתו של המקדש לקידושין רק משטה וא"כ לפי"ז ממ"נ הא לא כיוון המקדש [עכשיו במאי דכנסה] להיות קידושין דממ"נ אם יהא עדים דהוי מומין מקודם שנתארסה לא הוי קידושין. ואם לא יבאו עדים והוי חזקת הגוף ואוקמינן בחזקת הגוף ויהא מקודשת לו מקודם ותהא אסורה בלא"ה לכל העולם מכח דאוקמינן אחזקת הגוף וא"כ לא נ"מ וא"כ הוי כמו דלא ידעו המקדש והמתקדשת דלא הוי קידושין דכיון דלא נפסד מידי דבלא"ה תהא אסורה לכל העולם מכח קידושין ראשונים וא"כ מ"ה לא הוי קידושין דכיון דאין נ"מ וא"כ מאי מהני הך חזקה דאין אדם שותה בכוס דכיון דלא הוי קידושין ואך אם הוי אמרינן דבאמת נגד חזקת הגוף הוי חזקת פנוי' והוי אין מקודשת מספק רק (ב) מכח ס"ס תהא דהוי מקודשת. וא"כ שפיר מהני. דכיון דלא שייך דיהא חב לאחרים דכיון דבלא"ה תהא אסורה לכל העולם מכח ספק דהוי ס"ס והוי מהני כמו עדים (ג) ומ"ה אמר רבא לא תימא