שו"ת ר' משולם איגרא רמג

והוי ודאי אין צריכה גט דס"ל דביאה לא הוי ודאי וא"כ לא מצי לגבות הכתובה אפילו בביאה. והוי החופה לא מהני להיות אפילו ספק קידושין דכיון דבביאה לא מצי לגבות הכתובה וא"כ הוי יחוד דאיסורא. ולא הוי חופה ואין כאן ספק, ומתורץ שפיר בזה קושית התוס' ביבמות בדף ק"י בד"ה והא איפלגי בי' חדא זימנא עיי"ש ומיושב דע"כ לא הוי אפילו ספק כנ"ל, והנה באמת הרמב"ם ס"ל דאמרינן דחל למפרע וכמו דמשמע בכאן במסקנא במאי דקאמר בההוא קאמר רב משום דאיכא תנאי והפי' שחל למפרע [ושפיר לא הוי אלא ספק]

והנה באמת קודם דהוי מסיק הך חילוק דהוי למפרע וכמו דסוגיא דכתובות דליכא שם הך סברא דהוי למפרע. וא"כ ע"כ אם אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוי הפי' דודאי הוי קידושין דאם הוי ספק [ועיין לקמן בד"ה והנה י"ל] קשה הא הוי קידש בלא עדים דכיון דלא הוי עדים. ובשלמא אם הוי ודאי הוי אנן סהדי וכמו דכתב הב"ש בסימן מ"ה היכא דהוי חזקה הוי כמו עדים, אך אם הוי ספק איך הוי עדים וכמו דמביא הב"ש בסימן ל' ס"ק ט' בשם הג"א דאם הוי כת אחד מסופק אם קרוב לה או לא דהוי בלא עדים ואין מקודשת כלל ע"ש, וצריך לחלק [בין שאר ספק קידושין] דבשלמא בשאר ספק קידושין דהם ראו העדים דקידשה אך דמסופקין בדין אם הוי מקודשת ושפיר עכ"פ ראו העדים, ומשא"כ אם לא ידעו אם הוי קרוב לה או לו, וא"כ לא הוי כלל התחלת קידושין, וא"כ בכאן נמי דלא ידעינן אם הוא רצה ואמר כלל לקדשה וא"כ הוי כמקדש בלא עדים ולא נהוי אפילו ספק קידושין, א"ו משום דהוי ודאי דבעל לשם קידושין והוי החזקה כמו עדים, אך לבתר דמסקינן ביבמות דהוי התנאי ומחל למפרע וא"כ שפיר הוי רק ספק ומיושב הרמב"ם, וא"כ הסוגיא דכתובות ל"ק (ל) דכיון דשם לא ס"ל דחל למפרע וע"כ דהוי ודאי כנ"ל וביבמות (מ) עכ"פ צריך לומר הצריכות הכי, דבאמת הוי מקשה מנכנסה לחופה בלבד (נ) וע"ז אמר הש"ס משום דאיכא תנאי ר"ל דבביאה הוי למפרע וא"כ הוי בביאה ודאי משום דמחל למפרע ובעי ליתן הכתובה, וא"כ בנכנסה לחופה לבד, ממילא א"ש, דאפילו בחופה דלא מחל למפרע הוי עכ"פ ספק מכח חופה, ואין צריך יותר לומר דחופה ג"כ למפרע חל רק דמהשתא חל. וג"כ הוי ספק אם רוצה דיחול למפרע. רק בביאה אמרינן דרוצה לחול בשביל דלא יהא בעילת זנות אפילו בכתובה משום דהא הוי בעילת זנות בלא הכתובה. הן אמת דהפוסקים ובס' א"ז כתב דמאי דאינו מגיע הכתובה לא הוי זנות דמקפיד הוא על כך דכיון דהוא לא גרם. ואך אפ"ל דאפ"ה הש"ס מצי למיעבד בודאי מזה צריכותא אהדדי. ומשא"כ בחופה בלבד בודאי אין רוצה למפרע בשביל הכתובה רק דהוי ספק. ומהשתא עכ"פ לא הוי ביאה דאסורה והוי ספק קידושין. ושפיר מתורץ הרמב"ם דפסק בביאה ג"כ רק ספק וכדלעיל [וזה עיקר התירוץ על סוגיא דכתובות]

והנה י"ל דהסוגיא דיבמות א"ש כמ"ש לעיל לישב קושית מהרש"ל וגם הרמב"ם כנ"ל. והסוגיא דכתובות הוי באמת כיון דלא ידעינן שם הך סברא דהוי למפרע. דאל"כ אין צריך לצריכות, אחר' רק כמו דאמרינן ביבמות וכמ"ש התוס' בכתובות יע"ש היטב. וא"כ אביי דאמר לא תימא כיון שכנסה אחולי אחליה ואפילו בלא ביאה. וא"כ עכ"פ ע"כ הוי הפי' דבביאה הוי ודאי וכדלעיל. דאם בביאה לא הוי ודאי ואפילו אם הוי כן דכיון דכנסה אחולי כו' מאי הוי דהא הוי ספק ומספק לא מצי למיגבה הכתובה והוי חופה דאיסורא. אלא ע"כ דהוי כוונתו למחול כו' וגם בחופה הוי ודאי. או דהוי עכ"פ בביאה ודאי וא"כ אמר אביי דבכנסה לא אמרינן כן כו' אך מביאה דהוי ודאי ומזה לא חזר כלום אביי וא"כ שפיר מצריך. וביבמות הוי הפי' כמ"ש לעיל דהוי הפי' דרק בביאה אמרינן דמחל לה למפרע והוי ודאי בביאה למפרע. ומגיע הכתובה בשביל דלא יהא ביאת זנות. דהא ג"כ בתקנתא דרבנן בלתי כתובה הוי בעילת זנות

והנה דעת הרמב"ם הוי הכי. דבכל התנאים אמרינן דכוונתו כן אם ירצה דימחול וכמ"ש התוס' ומשא"כ במומין כיון דהתנה וא"כ הא הוי חזקה דאין אדם מפייס במומין. רק דהוי כנגדו החזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. וא"כ מסתמא בשעת קידושין אמרינן דכוונתו היה שלא לפייס במומין. דהא אז לא הוי כנגדו חזקה. וכה"ג מצינו הטעם דאין פותחין בנולד. כתבו התוס' במס' נזיר דמסתמא אין כוונתו שיהא כך ולא התנה על זה. וא"כ במומין היכא דהתנה על מומין לא מהני למפרע רק מכאן והלאה יתחילו הקידושין. אך רק בסתם הוי מקודשת מספק הואיל ולא התנה אמרינן דהוי מסופק התנא אם הוי חזקה דאין מפייס במומין. וא"כ מ"ה א"ש דאמרינן דהוי חזקה כנגד אין אדם שותה בכוס כו' אין אדם מפייס במומין ואי אפשר להוציא ממון. וא"כ כ"ז דלא בעל. לכאורה הא למפרע לא אמרינן דילמא באמת הוא מקפיד במומין וא"כ לא הוי התנה מעיקרא כן, אך רבא מתרץ אם אמרינן דמתניתין אתיא כר"ט דלא אמרין דיו היכא דמיפרך ק"ו (ס) והרמב"ם פסק כתירוץ דר"א וכמה שאכתוב לקמן אם ירצה השם

והנה באמת דהתוס' הקשו דכתובה לי"ל לארוסה, והנה באמת התוס' רק לשיטתם מקשו כן. דהנה באמת הא איתא בגיטין דף (ע) דאם בשעת מעשה היתה ראוי, שיחול הגט אפילו בגט דאין צריך לחזור וליטול ממנה וליתנו מחדש. רק שיאמר הרי את מגורשת עיי"ש. ומועיל משום הנתינה שהיה מקודם. וא"כ בכאן אמאי לא הוי מכח כתובה ראשונה אך דהוי פסול הכתובה ראשונה דהוי מוקדם והוי כשטר מוקדם אך לשיטת הרמב"ם דארוסה בלא"ה אין גובה הכתובה ממשעבדי. ואם כן לא הוי מוקדם ושפיר הוי הפי' בר"א דמחל ומכח כתובה ראשונה. ואם כן כללא דמילתא הוי הכי לדעת הרמב"ם כל התנאים שבעולם הוי אם מחל חל למפרע ובודאי מגיע הכתובה. ובמומין הוי הפי' בר"א או ברבא ס"ל כמ"ד חופה קונה ואפילו ארוסה לי"ל כתובה הוי עכ"פ הכתובה ראשונה לשיטת הרמב"ם דכיון דארוסה אין טורף ממשעבדי לא הוי פסול כמו שטר מוקדם וא"כ הוי יחוד דהיתרא דאם יהא בועל מיד יהא בודאי מקודשת וכתובה בעי וכדלעיל. והכתובה הוי כתובה ראשונה דהא אם הוי בעל מיד וארוסה בודאי לי"ל כתובה ממשעבדי רק מב"ח. וא"כ ליכא מוקדם וא"כ הוי חופה דהיתרא דהא מיד יכול לבעול: ומשא"כ השתא דכתב הרמב"ם אם בעל דאפילו לזמן מרובה אם טוען אחר זמן מרובה לאחר הנשואין וא"כ הוי כתובה ראשונה בפסול דהוי מוקדם. והרמב"ם הא ס"ל לפסק