שו"ת ר' משולם איגרא רלג

והנה בכתובות דף פ"ב משמע דרשב"ג ס"ל דירושת הבעל דאורייתא (ס) והנה אע"ג דרשב"ג ס"ל כל עכבה שאינה הימנו לא הוי עכבה (ע) מ"מ אם היא מתה [מודה, אך הפירוש כנ"ל] כיון דיש דעות דפסקו דלא כרשב"ג רק כרבנן. והנה לפי הך דעה דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ומשו"ה מוכח דבע"מ מודים. וזה הטעם של הרי"ף והרמב"ם

או די"ל כמו"ש לעיל כיון שנתן עינו לגרשה שוב אין הבעל יורש אותה. ומכאן מוכח הך דינא דאין הבעל יורשה משעה שנתן עיניו לגרשה. דכיון דלא איפשטא מהך אבעיא דחוץ מירושתך לא הוי שיור דלמ"ד בע"מ נמי פליגו רבנן דלא הוי גט וכמו"ש לעיל ע"ש היטב. ושם (פ) גבי ע"מ שתניק את בני איתא רבי יהודא ובברייתא ר"מ (צ)

והנה מ"ש לעיל לפי שיטת הרמב"ם (ק) וא"כ מיקרי [כריתות] דהא הוי גרושה לאחר נ' שנים ומתחיל מהשתא רק דנגמר לאחר נ' שנים. רק כיון דהוי היתר בזנות וא"כ אין איסור בזנות וא"כ לא שייך סברת הרמב"ם כמו"ש לעיל

והנה לפמ"ש לעיל אם התנה ע"מ שתנשא לפלוני למ"ד ע"מ הוי נמי שיור. וא"כ אם יש לאותו פלוני אב או אח או בן או אחד מן הקרובים שנאסרה ע"י קידושי אשה וא"כ ממ"נ הוי כמו שאמר ע"מ שלא תנשא לפלוני ולקרוביו דהא ממ"נ אם תנשא לפלוני ממילא נאסרה על הקרובים. ודוחק לומר דעדיף מתנאי דכיון דהיא לא התנה בפירוש. אך מה לי כיון דע"י תנאי זה אסור וא"כ ע"כ דצ"ל או דבעל הך ברייתא לא ס"ל דע"מ אסור או דאיירי דאין לו קרובים שיאסרו ע"י הקידושין. וא"כ משו"ה נמי מסייע דעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו דבע"מ שריא להנשא והוי גט. ואך לפי הפוסקים דס"ל דבע"מ אסורה ולא הוי גט הוה להו לברר דע"מ הוי גט רק אם אין לו קרובים כנ"ל וצריך עיון לדינא

והנה לרשב"ג דס"ל כל עכבה שאינה הימנו לא בטל הגט וא"כ שפיר אם ימות אותו פלוני אזי שריא לאחיו. ואך מיתה הוי אבעיא בדף פ"ה

והנה באמת הא התוס' כ' בעירובין (ר) כל זמן דלא צוה הבעל בודאי לא מיקרי לשמה דכיון דעיקר תליא בדעתו. ומשא"כ באשה למ"ד דא"צ דעת אשה (ש)

ומה שהקשה הרמב"ן (ת) מהא דכתבו ותנו גט לאשתי מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש. תירץ הרשב"א דלא התנה (א) דאיהו לא הוי שליח ואפשר דבעצמו יגרש. וא"ש הכל

והנה לכאורה קשה על מה שפסק הרמב"ם דאם התנה קודם הכתיבה פסול והפ"י כ' דבתנאי דאינו בידו כו"ע מודו. וא"כ קשה בקידושין אמאי הוי דעה דלא בעינן דעתה (ב) הא אין לך יותר תנאי דלמא לא תרצה ואך לק"מ משום דבאמת הא אפשר דנ"מ דאם האשה היתה מרוצה מעיקרא להתקדש. אך מהא לא ידעה דיכתוב השתא שער. וא"כ (ג) הא בעינן דומיא דגיטין דבעינן דוקא שיהא הוא רוצה לכתוב דאל"כ לא מיקרי לשמה. וע"ש בתוס' עירובין דף י"ג דבעינן דישמע מהבעל הוי הטעם משום לשמה דוקא. וע"ש היטב

ואו י"ל דלמ"ד דלא בעינן דעתה ס"ל יש ברירה. והנה קשה לפי שיטת הרמב"ם ובפרט לפמ"ש הפ"י דבכאן כו"ע מודו. א"כ קשה לר"ה דס"ל [בגיטין ע"ב] דבשכיב מרע הוי סתמא כמו שהתנה אם לא יעמוד מחולי זה. וא"כ הוי תנאי קודם הכתיבה ולא יהיה גט. וע"כ צ"ל דבאמת ר"ה לא ס"ל אין ברירה: שאלה סי' כ"ו השאלה מובן מתוך התשובה

נ"ל דבזמן שפיר יכול לתקן. (א) אם אינו נוגע לאות אפילו לאחר החתימה. דהא באמת אם תיקן אחר החתימה עפ"י צווי הבעל דפסול זה לא שייך למיפסל רק משום דהוי החתימה בפסול (ב). ע"ז באמת קשה הא עדי חתימה אינם עיקר רק עדי מסירה. וא"ל דהא הוי מודה ר"א במזויף מתוכו. עדיין קשה דהפי' דסמכינן עלי' כמ"ש הרשב"א וכיון דהוי רק פסולא מדרבנן. וא"כ אם האשה מודה ואמרה דבאמת עדי חתימה כשחתמו עדיין לא תיקן. וטענה דתיקנו אח"כ. וכיון דהוי רק מדרבנן ע"א נאמן בדרבנן, ואפילו אשה עצמה נאמנת. וא"כ אין מהצורך לסמוך על העדי חתימה דהא בע"ד בעצמו נאמן גבי חשש דהוי רק מדרבנן. ובפרט דהשליח או הסופר מידק דייק דגירש ברצונו ותו ליכא למיחש ללעז בעלמא

והנה עוד לכאורה קשה לפמ"ש הב"י (ג) דזמן מיקרי תורף כיון דחכמים תיקנו דצריך זמן והוי כמו תורף. וא"כ קשה לפמ"ש הרמב"ם (ד) דגט שכתב עבד פסול דבעינן שליחות, ולפמ"ש הרשב"א דכיון דצריך עדי חתימה א"כ הוי כמו תורף, וא"כ קשה גבי קרא אמאי עבד כשר (ה), אך צ"ל דכיון דבאמת גבי גט מקושר יכול לעשותו פשוט וא"כ לא מיקרי תורף הגט דכיון דבידו לגרש בפשוט, או י"ל משום דאין נ"מ בגט שנעשה כן, רק דחכמים כן גזרו [משום כולכם] משא"כ לענין זמן כיון דיש נ"מ דעל ידו ידעינן אימת מתגרשת וא"כ [גבי תיקון] בלא"ה ידעינן [כדלעיל] רק דחכמים גזרו וא"כ אינו כדין תורף ולא פסול שלא לשמה

וא"כ לפי מה דאיתא בחו"מ (ו) גבי מלאוהו בקרובים, דרשאי אפילו בלא ידיעת הלוה למחר וליומא אוחרי (ז) וכמו דאיתא לעניין מוקדם דרשאי לתקן בלא ידיעת הלוה למחר וליומא אוחרי (ח) וכן לענין רבית (ט) דבשלמא היכא דליכא כלל זמן שפיר צריך דעת הבעל משום דצריך לשמו. אבל היכא דבא לתקן שלא יהא מוקדם ולא יהא זיוף אין צריך לשמו. ואין צריך דעת הבעל ואפילו לאותן דעות דפסקו בחו"מ שם דצריך לתקן דוקא בהך יומא מ"מ כתב הש"ך שם דמודים דמן הסתם נתן רשות אפילו בלא מצות הלוה. וא"כ ה"נ כן. וא"כ בנ"ד יש לתקן: