שו"ת ר' משולם איגרא רלב

דיבור' (ו) וא"כ כיון דבאמת הוא מגרש דתהא מותרת לכל אדם וכן הוי חד דיבורא וא"כ א"ש דרצה למילף ר"א מכאן דבאמת מישרי לכו"ע והוי קיום כל דיבורו ומשו"ה צ"ל דאיסור כהונה שאני. הא לאמת מישרא שרי לכהן

והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דס"ל דתנאי קודם הכתיבה פסול: מהא דיליף ר"ה בגיטין. דף ע"ג ע"א בשכיב מרע דאם עמד חוזר כמו מתנתו. וא"כ סתמא הוי כמו התנה [ואפילו להרמב"ם] דלא ס"ל הא דר"ה. הטעם רק משום דגזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. אבל מ"מ מודה דדעתו על תנאי. וא"כ משו"ה נהוי בטל מה"ת דממ"נ לא הוי גט דהוי תנאי קודם הכתיבה. רק דחכמים יעקרו. צ"ל דבאמת לאחר שתיקנו חכמים משום גזירה ועקרו והוא לא התנה היה דעתו לגרש גירושין גמורין (ז)

והנה על הרמב"ם שכ' על מנת שלא תנשא לפלוני. הוי הפי' דהוה גט [רק] בזמן. לכאורה קשה הא אמרינן בקידושי קטן (ח) דאתי לכלל הויה. והנה קשה מחרשת. וע"כ צ"ל ג"כ הואיל דראוי' להתרפאות. וא"כ קשה האיך ילפו רבנן (ט) מאיש לכל איש ואיש. עכ"פ הא אתי לכלל הויה לאחר זמן. וכה"ג גם בחוץ הוי גטי אלא דבאמת טעמו של הרמב"ם משום (י) מכח כריתות ולא הוי כריתות [בחוץ] ובזה י"ל הא דס"ל להרמב"ם דע"מ שלא תנשאי לעולם לא מהני. [דטעמו] מכח כריתות ובתנאי שפיר מיקרי כריתות. ומשו"ה הוי טעמא של הרמב"ם אם אמר ע"מ שלא תנשא לפלוני לעולם וא"כ ממ"נ לא הוי כריתות לפלוני. וא"ל דהוי בתנאי ובתנאי שפיר מיקרי כריתות. הא הוי לעולם דהא אסורה לעולם ולא מיקרי כריתות. וא"ל דנ"מ אם ימות וא"כ לא הותרה מעולם לאותו פלוני כלל ולא הוי לכל איש. דבשלמא בשאר תנאים א"ש דבאמת הוי הטעם משום דאם מת אותו פלוני וא"כ הוי הגט למפרע. ומשא"כ בזה דלא שייך למפרע

והנה י"ל הא דלא הביא הרי"ף הך אבעיא (כ) דבאמת לפי מה דאיתא בגיטין בדף ט'. וא"כ ממ"נ היכא הוי כתב חוץ בגט לא הוי גט. משום דהא שייר לעצמו כח בגט ולא הוי כרות גיטא כמו שם. ואלא בע"פ וא"כ הוי בחד גופא ולא אמרינן פלגינן דיבורא. א"כ אינה מגורשת אפילו לשארי קידושין. ואבעיות הש"ס קאי שלא אליבא מה דאמרינן שם משום דלאו כרות גיטא. וא"כ א"ש מ"ש לעיל לתרץ קושית התוס' דף פ"ג בד"ה מודה. דמשו"ה אמר מודה ע"כ דבתנאי הוי גט משום דמעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש. והא דפסק הרמב"ם דהוי ספק. משום דבזה הוי פלוגתא בב"ב דף קמ"ט אם אמרינן בחד גופא פלגינן דיבורא

וכן מתורץ נמי מה דצריך לומר ומודה ר"א אם נשאת לאחר וגירשה דאל"כ קשה הא לשיטת הרמב"ם הוי אגידא כל ימי חייו של הבעל. והנה לפי אותה גירסא שאיתא כל ימי חיי לפמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם ז"ל דבע"מ שלא תנשא לפלוני אע"ג דשריא לאחר מות הבעל מ"מ הוי אגידא עכ"פ בהך דבר דהא צריך לומר באם מתנה שלא תנשא או דהתנה שלא תשתה יין כל ימי חייך. והך אגידא הוי הפי' דאם תרצה שיהיו הגירושין צריכה להיות אגידא כל ימי עולם דאם תבטל הוי אסורה ונמצא דהאי לפלוני הוי שיור, אך דאמרינן דהוי רק תנאי וא"כ עכ"פ לענין אותו פלוני הוי אגידא עולמית ואין לומר אם ימות אותו פלוני. וא"כ בלא"ה בכל תנאים אם תרצה שלא יהא הגט לא הוי אגידא. אך עיקר אגידא הוי משום דע"י זה לא הוי הגט. וא"כ אם מת אותו פלוני הוה כמו שלא הותרה. ומיתה הוי אבעיא בש"ס אם הוי שכיח. וא"כ לא הוי אגידא מכ"ש גירושין ואפילו אם לא שכיח מ"מ לא מיקרי אגידא דכיון דעכ"פ יכול למצוא פעם אחת דהותרה. ושפיר מתורץ קושית הרשב"א, דע"כ ר"א מודה דאם נשאת וגירשה ומת שריא לאחר. וכן מתורץ קושית התוס' בד"ה ומודה ר"א וכמ"ש וע"ש היטב. וכן אבעיא דמירושתך א"ש דלא כ' הרי"ף דהוי ג"כ משום הך סברא דממ"נ אם נכתב בגט בודאי פסול משום דעכ"פ איכא זכות בגט. ואלא דלא נכתב בגט פסול משום דבחד גופא לא אמרינן פלגינן דיבורא

והנה זה הטעם של הרמב"ם דכ' ע"מ שלא תנשא לעולם לפלוני. דבשלמא אם התנה כל ימי חיי של הבעל לא הוי אגידא ביה, דהא עוד נ"מ אם ימות הבעל וא"כ למפרע הוי הגט בחיי של אשה. ומשא"כ בכאן כל זמן שלא נשאת לא הותרה כלל לפלוני למפרע. דאפילו אם ימות הבעל מ"מ לא הותר הגט ובזה נדחה ראיית המגיד משנה דהרמב"ם ס"ל דאסור' להנשא לפלוני אפי' לאחר מיתת הבעל

ובזה מיושב קושית התוס' (ל) הא דלא מוקי דהתנה בע"מ שנא תנשאי ולא תבעלי לפלוני (מ) דהא באמת ממ"נ אם התנה סתמא ע"מ שלא תנשא לפלוני א"כ הא הוי אגידא בי' כמו"ש לעיל דאע"ג דהתנה דלאחר מיתת הבעל שריא. או דאם ימות אותו פלוני וא"כ הוי אגידא בי' וע"כ צ"ל דהתנה על זמן. וא"כ הוי הגט לאחר זמן ומעכשיו מתחיל הגט ומה מקשו רבנן על ר"א, ואלא דהתנה סתמא. רק משום דהא עיקר הקושיא דהוי אגידא עכ"פ לפלוני. וא"כ כיון דנשאר לזנות וא"כ הוי ג"כ בחוץ שריא ולא שייך הך סברא שכתבתי אליבא דהרמב"ם. דהא גם בחוץ אפשר לכו"ע שרי. ופריך שפיר הרי הותרה בזנות. ואלא בחוץ דהא כיון דלא קשה קושיא שלו רק אם אמרינן דבחוץ שריא וא"כ הוי הקושיא בלא"ה על חוץ וממילא הוי בע"מ אסור ומבחוץ אסור דהא לא הוי כריתות משום דאגידא בי', ואלא דעיקר ההיתר בע"מ הוי מכח חוץ דבחוץ שרי. וא"כ הוי העיקר קושיא על חוץ. ומשו"ה אמר אלא בחוץ. וממילא בע"מ אסור. (ואו י"ל דהש"ס משמע ליה דס"ל דאין סברא לומר דפליגו בחוץ ובע"מ וכמו דאמר לקמן ואי ע"מ כו') ואלא דבזמן באמת לק"מ משום דהוי עכ"פ גרושה

והנה באמת הא דכ' הרשב"א דבכריתות הוי הטעם אם אמר חוץ דאפילו בלמ"ד יום נמי לא מיקרי כריתות משום הואיל דאתקש הויות להדדי. משא"כ בירושה אפשר לומר דלאחר למ"ד אם התנה רק על ל' יום ליכא אבעיא. אך לפמ"ש לעיל הטעם דהוי מכח אם נכתב לא הוי כריתות דתלינן דזכות שלו נכתב בו וכדאיתא גיטין דף ט' ע"א ובהרי"ף שם. ואלא דבע"פ הא לא פלגינן דיבורא וא"כ גם בירושה שייך הך סברא וא"כ שפיר דתקשי מע"מ שתנשא לאבא ע"מ שתיניק את בני ב' שנים. וא"כ אינו גט תוך ב' שנים לענין ירושה א"ו מכאן מוכח דבע"מ ליכא פלוגתא (נ):