שו"ת ר' משולם איגרא רכה

תקנו רבנן דיהא לא תצא, ושם הכי הוי תקנה ובעדים פסולים לא הוי התקנה או דיש חלוק בין אין בו זמן ואי כתב בכתב ידו לעדי פסולין מדרבנן. וע"ש היטב בתשובות הרשב"א סימן אלף קס"ו

והנה אין להתיר מכח מה שכתב בתומים סימן ל"ו דכתב אם לא הכיר בהפסול וגם לא העיד בב"ד בוודאי לא בטלו משום נמצא. אך זה בדיני ממונות או בדיני איסור אבל בכאן בפרט לגודל חומר א"א אי אפשר לסמוך עליו

כל זה שכתבתי יש לצדד ולהקל להכשיר הבנים. ולא תצא מהבעל בכדי דלא להוציא לעז על הבנים. ובפרט שמעשה הי' שחתמו שני עדים שאחד מהן הי' אשתו שני בשני עם העד השני, והם גופא היה עידי מסירה. וכבר נשאת בגט זה והיו לה בנים. וצדדתי להתירה כולי האי ואולי. באשר שלדעת הרמב"ם הוי קורבא דאם וקורבא אישות דרבנן, וכן דעת הרז"ה דקריבי אם ואישות כהרמב"ם: שלום לאדמ"ו הרב הגאון החריף המפורסם בכל קצוי ארץ מהור"ר משולם נ"י אב"ד דקרייז סטאניסלאוו

הנה בהיותי במעון קדשו. ושמעתי מרומכ"ת מנדון הגט שחתומים בו קרובים זה לזה להתיר בדברים ערבים לשומעם. ומחמת חיבתן. דקדקתי בהן, ואמרתי תורה הוא וללמוד אני צריך. כי הנה מהרמב"ם ומהטור והמחבר בסימן מ"ה מוכח לכאורה להיפך. שכתבו בהדיא וז"ל שטר שחתמו בו עדיה הרבה. ונמצא בו עדים קרובים זה לזה. אם ישבו כולם לחתום עדותן בטילה ע"ש. אלמא דקרובים זה לזה ג"כ פוסל. [עיין תשובת רבינו לעיל אות ד' ד"ה ועל מה שכתבתי וכו']. גם לפ"ד אם יש שלשה ושנים קרובים זה לזה. יש לו דין עד א' לחייב שבועה או למקדש בע"א גם לפ"ד הוד פמכ"ת הרמה נראה. אם ע"א לא נצטרף עמם. ועד השני נצטרף עמם הרי כאן שני עדים. ומקדמונים מוכח לכאורה להיפך. גם מה שהקשה הוד מעכ"ת בתוספות בכתובות יש ליישב דהוכחת התוספות הוא מאם נמצא הקרוב לבסוף. וכאן דלא נפסלו הב' הראשונים בתוך כדי דיבור אמרינן מכאן ולהבא הוא נפסל. וכשרים היו בשעת הגדה. אלא ודאי כהוכחת התוספות דכל הגדה של העדות. מחשיב כחד כדי דיבור. [עיין תשובת רבינו לעיל אות ג' ד"ה ועל מה שהקשיתי]. מה שהביא מכ"ת ראיה מהני תרי גיסי דהוי חתמו אמתנתא. יש לדחות לכאורה. די"ל דמיירי שעידי המסירה נתיחדו והוזמנו. לעדים דאז עידי החתימה אינן פוסלין. [עיין תשובת רבינו לעיל אות א' בד"ה ואין להשיב וכו']. ואגב אכתוב להוד פמכ"ת הרמה. מה שנראה לי לכאורה לפלפל בזה הדין. דכיון דדרך הוא שמתיחדין ב"ד בשעת נתינת הגט א"כ לא מיבעיא. אי נימא בדיינים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול לא בטלה כולה. ולפי מה דאיתא בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, למאן דס"ל דהיכא שראו כולם, דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, דהורגין הרוצח אפילו אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, דהא אם שמעו הסנהדרין מעדים אחרים, והיה אחד מהסנהדרין קרוב בשעת שמיעה, היו הורגין הרוצח, דהא בדיינים לא נתבטלה כולה, לפי דברינו הנ"ל, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה, א"כ סנהדרין שראו בעצמם באחד שהרג את הנפש ונמצא בהן קרוב נ"כ הורגין הרוצח, הא לאו מטעם עדים הורגין הרוצח, דהא עדות שאי אתה יכול להזימה הן, כמו שכתבו התוס', ועוד דאפילו אינן יודעין באיזה שעה ובאיזה יום הורגין הרוצח, כמו בשמיעה, שדנין והורגין ע"פ שמיעתן אפילו אינן יודעין באיזה שעה שמעו, וכן מהני בדיינים, מפי כתבם אף דבעדות לא מהני, וכיון דמפיהם ולא מפי כתבם, ועדות שאאי"ל, וההיקש שלשה לשנים מחד קרא נפקי לא צריכין בדיינים, ואפילו אם נאמר דבדיינים ג"כ בטלה כולה, היינו משום שבטל מקצת הדבר בטל כל הדבר, מ"מ נראה דאם סנהדרין ראו באחד שהרג את הנפש, ועמד ע"א פסול שלא היה ראוי להיות מסנהדרין, ונתכוין להעיד. והתרה בו הדין נותן לכאורה. שאינו פוסל להדיינים. דהדיינים בלא"ה בטילין מתורת עדות. דעדות שאי אתה יכול להזימה הן. ומאי שייטי' דעדים להדיינים ומאיזה סברא יבטלו העדים להדיינים. ובפרט שה עדים אינן צריכין כלל. להעיד לפניהם כשהסנהדרין רואין בעצמם ולאו שם עדות עלייהו כלל. וה"נ בנדון דידן. גבי גט כיון דהדיינים יש להם דין ב"ד. דאה יתנו להאשה כתב בתורת ב"ד שהיא מותרת להנשא יועיל משא"כ כשעדי מסירה יתנו לה בכתב לא מהני. מטעם מפיהם ולא מפי כתבם. וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן תי"ג בהדיא וז"ל הריב"ש. שהב"ד יכולין לעשות מעשה ב"ד. להתירה ע"פ ראייתם. מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה דלא מפלגינן ביניהם לעדות החודש. ע"ש שכתב כך בשם הר"ן

ועוד נראה, דאפילו לא נתיחדו הב"ד אצל הגט, מ"מ כיון דקי"ל שלשה שנכנסו לבקר את החולה דרצו עושין דין כשלא נתכוונו להעיד, ונאמנים מפי כתבם ולא בעינן בהו עדות שאתה יכול להזימה, ושאר דיני עדות, ה"נ לא פסיל בהו קרוב לבטל דינם, והנה בשו"ת לחם רב שאלה ק"ו כתב בהדיא, דהפסול שנתכוין להעיד, אינו פוסל אותן שבאו למיחזי, וכתב דליכא מאן דחולק בהא, ולא כתב טעמא דמילתא ולפענ"ד נראה, דהיכא דאיכא שלשה וראו ביום ורוצין לעשות דין, אף הש"ך מודה דיכולין לעשות דין, ולא נפסלו אם נמצא בהן קרוב, דדוקא עדות סבירא ליה להש"ך דנתבטל, ולא מדין דיינים והא דמוכיח הש"ך מהרמב"ם, הרמב"ם לא כתב דינו רק בהריגת נפש וחבלות, דאלקים בעינן, ואינן יכולים להעשות ב"ד, או שראו בלילה או שהיו רק שנים, אבל בדליכא כל הני אף הרמב"ם מודה דהא רצו עושין דין, ולאו שם עדות עלייהו, דהא אף ע"פ כתבם סומכין הגם שאינן יודעין באיזה שעה, ואם היה מגידין בב"ד לא היה סומכין עלייהו, וכן נ"ל דאם לא נתכוונו כולם להעיד לא נתבטלו, מחמת קרוב או פסול, וראי' ברורה לכל זה, ממשנה מפורשת, ביבמות דף ק"ד חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה, ור"א ור"ש מכשירין, משמע דמכשירין אפילו בנמצא אחד מהן קרוב או פסול, ואמאי נהי דלא מצרכי ב"ד בחליצה, מ"מ הא אין דבר שבערוה פחות משנים, ובעינן חליצה בשנים כמו דבעינן מסירת הגט בשנים, ובנמצא קרוב נתבטל הכל, אלא ודאי כל דנחת אדעת דדיינים לא נתבטלו, ושם ע"כ מיירי דליכא רק שלשה, ואין מפרשין לחכם והש"ך ע"כ מיירי במקום דלא מצו להיות דיינים, כגון שראו בלילה ולא נחתי מעיקרא לבתורת דיינים ולא נפיל עלייהו שם דיינים כלל, כיון דאלו רצו אין עושין דין, ואף דבחליצה בשלשה ונמצא בהן אחד קרוב לא נשאר רק שנים דליכא עלייהו שם דיינים כלל, מ"מ האי קרוב אדעתא דדין נחית מתחילה, ואינו פוסל, כך י"ל: