שו"ת ר' משולם איגרא רכג

בע"א. כיון דלע"ע כל זמן דלא כפרו אין נ"מ בעדותן ומהני ע"א ואין מצרף לפסול

כללא דמלתא. דמאי שהקשה הפ"י דהוי מזויף מתוכו. י"ל דהפי' דבאמת לפי מה שכתבתי לעיל וא"כ ע"ז הוי עכ"פ עדותן אמת דהוי הגט אצל הבעל ונמסר. דהא עדי המסירה לא נפסלו דהא לא נצטרפו. רק דהעדי חתימה לא מהני. דהא לא הוי כריתות כ"ז שלא נתקיים התנאי ולשיטת הר"ן מהני מטעם עדי מסירה. אך גם בלא שיטת הר"ן א"ש. משום דלא שייך למגזר אטו דלמא יסמוך עליהם. דבאמת דמסתמא נמסר בפניהם. וכמו שכתב הרא"ש המובא בח"מ סימן נ"א גבי ע"א בשטר ונמסר בפני ע"א. דאמרינן מסתמא נמסר גם בפני העד החתום. וכן כתב גבי כותבין גט לאיש בלא אשה. ולא חיישינן דלמא לא ימסור תיכף. דמסתמא ימסור בפניהם. או יתנו ליד שליח בפני עדי המסירה והעדי המסירה לא נפסלו משום נמצא כו'. משום דלא הוו מקיימי הדבר כמו שכתבתי לעיל. דממ"נ דאם הם היו כשרים וכו'. או דהתורה לא פסלה וכו'. וא"ל דנ"מ אם נפל הגט ליד האשה והיו צריכין לעדי המסירה. די"ל כמו שכתבתי לעיל דלאו כללא כייל הרשב"א דאומדנא לא מהני. דבמרדכי משמע דגם אם לא ראו אח"כ גוף הקדושין רק שמעו שאמר הרי את מקודשת והיה אצלו הטבעת והוי האשה ג"כ שם זו אצל זה. אע"ג דלא ראו החפץ מיד תוכ"ד אצל האשה רק אח"כ. משמע נמי דהוי אומדנא ומהני. וא"כ עכ"פ לענין זה. דכיון דמהני עדי חתימה ג"כ ולא צריכין לעדי מסירה רק שראו אצל האשה בכדי דלא יהא חשש דלמא לא ניתן להאשה כלל אך ע"ז שפיר מהני אומדנא אפילו לסברת הרשב"א. דכיון דעדים החתומים הם המתירין. וא"כ עי"ז דראו הנתינה לא נצטרפו. ולשיטת הרמב"ם מהני הנתינה בלא אמירה כלל דהרי זה גיטך. רק דהוי פסול דמדרבנן ולא שייך למגזר אטו פסולי דרבנן. וסברא זו מוזכר בספר פ"י בסוגיא דעד כותי עש"ה. ועוד דבפסולי דרבנן לא אמרינן נמצא כו' דנתבטלה כל העדות. וא"כ גם בזה לא נתבטלה עדותן. ובשלמא לענין מזויף מתוכו שפיר מקשה הפ"י דהא הוי מזויף מתוכו דאם יסמכו ע"ז הוי פסול דאורייתא ושפיר גזרו רבנן משא"כ בהא

ומה שכתבתי לעיל להכשיר גם אם נימא דלא שייך אומדנא רק אם אח"כ ראו הגט אצל האשה ואזי אין נ"מ בעדותן וסברת [נ"ל דצ"ל ולסברת] המרדכי דמהני אומדנא [פשיטא דכשר] אך אם אמרינן דהוי אומדנא אפילו אם לא ראו הגט אח"כ. וא"כ שפיר נ"מ עכ"פ עדותן שראו הפסולים. היינו דשמעו דאמר הרי את מותרת. והוי נ"מ אם יפול הגט מיד האשה. אך לשיטת הרמב"ם באמת אין צריך למסירה כלל. וא"כ אתי שפיר דמהני אמירה לענין אומדנא. והנה לפי מה שכתבתי א"כ אין צריך לומר גבי ראשונים דלמילוי חתמו. רק דשבק רווחא. וא"כ חתמוהו הכשרים מקודם וראיה לא הוי בב"א. והגדה ג"כ הגידו הכשרים מקודם בשעת חתימה. וא"ש הרמב"ם הנ"ל ומתורץ שפיר קושית הפ"י

(טו) והנה מה שהקשה התוספות (א) וא"ת למאן דאמר משום עדות. דדעת בעל השטר להחתים עדים. והם חתמו לפי דעתו. אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי נשיילינהו, כי היכא דשיילינן התם למחזי אתיתו ע"ש. וי"ל לפי שיטת הרי"ף דלא אמרינן דעדות בשטר כמו שנחקרו. ועדותן בטילה [מטעם מפי כתבם] רק אם מסרו ליד הבע"ד. דאזי יגבה עם השטר. דמסתמא נעשה כדין. וכן כתב הפ"י בכתובות דף כ' בתוספות בד"ה ור' יוחנן וכו' כיון שמסרו העדים הגט ליד הבעל שיעשה ויגרש את אשתו מסתמא נכתב ונחתם כדין. וכן בדיני ממונות. ולפ"ז מתורץ קושית התוספות. האיך תלינן דלמילוי דהא שיילינן למחזי. וי"ל משום דבאמת כיון דתלינן דלמילוי. אזי אין מקיימין השטר רק מעדות של מטה [נ"ל דר"ל הכשרים] וא"כ לא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד דממ"נ בשעה שחתמו קודם המסירה לא הוי נחקרה ולאחר המסירה הא הב"ד לא קיימו מכאן. רק מן החתומים הראשונים וא"כ אם הם ראו החתימות של האחרונים. ואח"כ חתמו הם כשהיה ביד המלוה לא עשו שום מעשה. דכיון דאין מקיימין מן הראשונים רק מן אחרונים. וא"כ לא הוי הגדה. ולא מיפסל רק בחרתי ראיה והגדה. דהא למילוי משמע דרשאי לחתום שלא מדעת הלוה לפי חד דעה. משא"כ בגט לא שייך לומר רווחא שביק. דהוי פסול מכח חתימה בפסול. אם חסר עדיין לחתום ולמלאות. כמו מחוסר קציצה. דהוא פסול. והוי כמו מזויף מתוכו. דלמא יסמוך רק על עדי החתימה בלתי עדי המסירה. דמהני לפסק הרמב"ם דחדא מהני. או עדי מסירה או עדי חתימה, ולאו מטעם דהוי הם גופא עדי מסירה. דא"כ פסול מכח מחוסר לאחר החתימה. ובזה מוכח כשיטת הרמב"ם. ומתורץ דבכאן לא שייך רווחא שביק לאחר החתימה

ולפי פירוש זה מיושב ג"כ הרמב"ם (ב) שכתב ולא הכשירו בגט שעדיו רבים אלא מפני שעדי המסירה הן העיקר. מה שהקשה עליו הפ"י. דהא אם נמצא קרוב או פסול בראשונה צריך לומר דלרווחא שבק. וא"כ הוי מחוסר מעשה. אך דעדי המסירה הם העיקר וכסברת הר"ן דהוי הם עדי המסירה. ולא קפדינן על מחוסר מעשה ומתורץ קושית הפ"י על הרמב"ם

ובאמת אם נימא דלא כסברת הרי"ף דסבירא ליה, דרק לאחר שנמסר ליד הבע"ד אמרינן כמו שנחקרה עדותן אך מקודם מסירה. נמי. אזי לא שייך סברא הנ"ל דהוי עדות על המסירה. רק דמיד נגמר משעה דחתמו. ובוודאי דלא ימסרו למלוה או לאשה בלא דעת הלוה או הבעל. וא"ש הרמב"ם

והנה אפ"ל דבסופו וודאי כשר. דאפשר דלא ידעו הכשרים דהפסולי' חתמו. וכשר לדעת הפוסקים. [מובא לעיל אות א']. ובראשונים לא שייך זאת הסברא. אך מספק כיון דאין מקיימין דאמרינן דלמא למילוי חותמין. ולא הוי כמו שלא העידו. ולא הוי הגדה כלל. אך בגיטין לא שייך למילוי. וא"כ שפיר מקיימין. ומש"ה מספק הוי פסולים כמו סברת הקושיא שבתוס'

ועוד יש לומר. דאם לא רווחא שבק ומסתמא הראשונים כיוונו לעדות א"כ בגיטין לא שייך רווחא שבק ופסול

והנה יש להביא ראיה דבפסול דרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו' דהנה לס' הש"ך (ג) אפילו למאן דמכשיר כתב סופר וע"א. דוקא