שו"ת ר' משולם איגרא רכב

דהוי פסול רק האי סוגיא (ל) קאי לרב יוסף דלא סבירא ליה פלגינן דיבורא (מ) ומשום הכי דוקא בסופו ומשא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד פלגינן דיבורא. וכפי שמוכח מהסוגיא (נ) דהלכה כרבא דפלגינן דיבורא דהא גזלן פסול לעדות אשה. וכרב מנשה. וא"כ ע"כ כרבא דפלגינן דיבורא וא"כ שפיר אין צריך לחתום דוקא בסופו. ומתורץ שפיר קושית הלח"מ הנ"ל

והנה באמת י"ל הרמב"ם דכתב (ס) גבי כלכם אם נמצא אחד משנים הראשונים פסול. הרי זה גט פסול משום גזירה אטו שאר שטרות ולא הכשירו בגט שעדיו רבים. אלא מפני שעידי המסירה הן העיקר. והקשה הפ"י (ע) שהרמב"ם ז"ל גופיה פסק בפ"א מהל' גיטין דאף מאן דאמר עידי מסירה כרתי מודה דכשר נמי בעדי חתימה לחוד. וכן הקשה כיון שנתכוון הפסול לשם עדות. פסול מדאורייתא דמקשינן שלשה לשנים. א"כ ואף בדאיכא עידי מסירה לפסול. דה"ל מזייף מתוכו. וי"ל משום דהנה התוס' (פ) הקשו דהכא משמע דלבסוף לכ"ע כשר. ובברייתא גבי שטרות איתא דוקא ראשונים ע"ש וי"ל דבאמת לפמש"כ לעיל מכח פלגינן דיבורא כנ"ל. דנמצא אפילו באמר כתבו נמי אמרינן פלגינן דיבורא דאם קרב בעדות דבר אחד אעפ"כ כשר להשני ומכש"כ בכאן דלא שייך נמצא אחד מהן קא"פ דבטלו העדות אע"ג דשמעו בב"א דאמר כתבו דאמרינן פלגינן דיבורא אע"ג דאי אפשר למפלג דיבורא. וא"כ לפ"ז מיושב קושיות הפ"י (צ) דהקשה על שיטת הש"ך דכתב (ק) דאפילו היכא דאמר לחבורה אנשים שיחתמו שנים מהן ונמצא ביניהם קא"פ דנתבטלו כל העדות ובש"ס משמע דבלא כלכם לא פסול משום נמצא כו' ואך אם אמר כלכם אזי מצרף להדדי. ונוכל לומר כסברת הש"ך. דמש"ה בטל השטר משום דהוא רצה שיהי' כולם משום עדות ומצרף להדדי. אך באמת אם נימא דבהגדה לחוד בטלו העדות וא"כ הא הגידו ביחד. אך באמת מש"ה כי חתים א"ע הכשר מקודם. אז הוי כמו שנחקרו עדותם משעת חתימה. וכמאן דפליג על שיטת הרי"ף (ר) וא"כ כבר העידו מקודם. ומש"ה כי חתם הפסול לבסוף בוודאי כשר הגט רק אם חתם הפסול בראשונה דאז הוי הגידו ביחד וע"ז אמר רוחא שבק. וא"כ לא הגידו ביחד. זו הוו שפיר בגט. משא"כ בשטרות דהא ראו הלואה ביחד אם כוונו להעידו ונפסלו מקודם [בשעת ראיי' הלואה ביחד] ומש"ה פסול [אפילו חתם הפסול] לבסוף. ואין צריך [לומר דנפסלו מטעם הגדה] הנה בדיני ממונות הגם שיכול לצוות לעדים לחתום שטר שמחייב עצמו בכדי. כמבואר בח"מ סי' מ"ם. מ"מ כיון שנכתב ונחתם שראו הלואה וע"ז אין עדותן מהני דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול. והוי מיחזי כשקרא

(יג) אך באמת קשה גבי כלכם דכיון דצריך לכולם או משום עדות או משום תנאי, לא שייך זאת וא"כ צריך כ"א להעיד שחתם האחר ג"כ. דאל"כ לא מהני חתימתו. כיון דלא נתקיים התנאי וא"כ הוי שפיר הגדה וראיה בב"א. דצריך להעיד דגם השני חתם א"ע וראה דהשני חתם א"ע. דמשום הכי בכלכם צריך להעיד דחתם זה בפני זה וצריכין לחתום זה בפני זה. ומשו"ה כתב הרמב"ם דבאמת מש"ה לא נפסל. משום דבאמת עידי מסירה העיקר והא דמהני עידי חתימה הוא כמ"ש הר"ן דהוי הם גופא עידי מסירה. ונמצא ניהו דבאמת לא מהני חתימה שלו כלום דלא נתקיים התנאי. אך עכ"פ זה האמת דהוי הגט אצל הבעל ונמסר. ומש"ה הוי מגורשת בעדי מסירה. וא"ש דברי הרמב"ם כשיטת הר"ן

ויש להסביר יותר סברא שכתבתי כיון דכלכם הוי תנאי. וצריכין להעיד גם ע"ז דנתקיים התנאי. דאל"כ הא באמת לדעת הרמב"ם (ש) היכא דהוי תנאי קודם החתימה לא הוי כריתות. וא"כ למ"ד עידי חתימה כרתי אינו רשאי להתנות שום תנאי קודם החתימה. אך בכאן דכיון דהעדים רוצים לקיים מיד התנאי ולחתום והם ראוים (ת) וכס' רש"י בגיטין דף כ"ד. וא"כ עכ"פ צריכין להעיד גם ע"ז דקיימו התנאי וחתמו כולם. או לפי חד דעה דבכל קיום התנאי בעינן עדים. אך עכ"פ משום זה דלהוי כריתות צריכין להעיד ע"ז דנתקיים התנאי כפי דעת הרמב"ם. א"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם כמו שכתבתי. דאי לאו עידי מסירה הוי פסול הגט מכח נמצא אחד מהן קא"פ

והנה אם נימא דאין כוונת הרמב"ם כמו שכתב הר"ן. רק דבאמת מועיל עידי חתימה לחוד ומסירה לחוד א"ש ג"כ. משום דבאמת הא תקינו רבנן דלהוי עדי חתימה לכתחילה. וא"כ אמרינן דמסתמא עשה כדין. כי היכי דתקנו רבנן: ואמרינן דמסתמא הוי עידי מסירה. וסברא זו מוזכר כמה פעמים בספר ב"ש ובש"ע ח"מ [ועיין לעיל אות י'] וכמ"ש הרא"ש שטר שחתום בו עד אחד דמסתמא נמסר בפניו. אך דבאמת קשה אמאי לא גזרינן דלמא ימסרו בפניהם. וכמו דגזרינן בערכאות של ישמעאלים דפסלו רבנן. אע"ג דהוי עידי מסירה דלמא ימסרו בפניהם. ניהי דכאן ליכא חשש דלמא יסמוך עליהם. דהא עדותם אמת, רק דלא עשו כאשר צוה. ולא נתקיים התנאי. וא"כ שפיר מצי לסמוך. עכ"פ קשה אמאי לא ניחוש דלמא אתו לממסר בפניהם והוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול, אך מוכרח כמש"ל [אות ח' ע"ש] דלא שייך לומר כן דממ"נ לא שייך נמצא כו'. דהא לא הוי במקיימי הדבר. דהא אם הם הוי כשרים. או דהתורה לא הוי פסלה לקרובים. אזי א"צ לשום עדות על המסירה. דבדיעבד כשר בעדי חתימה לחוד. ואין לומר דנ"מ דאשה תהא נאמנת דאם לא יהא עידי מסירה לא תהא אשה נאמנת שלא בפני בעלה. הא ע"ז כתבתי דשפיר בלא"ה נאמנת האשה היכא דהגט בידה דהיכא דהוי עדות מעליא על החתימה אמרינן דעכ"פ נמסר כסברת הב"ש הנ"ל וא"ל דנ"מ אם יאבד הגט דלא שייך סברת הב"ש דז"א דעכ"פ אין צריך לראות דנמסר מן הבעל רק שראו ביד האשה וכמ"ש לעיל [באות ט'] ועוד כל כמה דלא נפל מיד האשה לא צריכין לעדותן ולנפילה לא חיישינן וכפי ס' השב יעקב, הנ"ל גבי קידושין