שו"ת ר' משולם איגרא רכא

יד הלוה אין הלוה מצי להתחייב בזה (ג) ומשום זה שפיר בעינן עדי חתימה גם אם יש עדי מסירה ובליכא עדי חתימה גם הרמב"ם מודה דבטל לגמרי ומשו"ה בעינן עדי חתימה. ולפ"ז שפיר מתורץ קושית הרשב"א

(יא) והנה לפמ"ש לעיל מוכח כתב יד סופר וע"א. והנה באמת לפמ"ש הש"ך (ד) עכ"פ השטר בטל אע"ג דלא כיוונו להעיד. הן באמת סברתו של הש"ך דהוה כמו מזוייף מתוכו וא"כ הוה רק פסול דרבנן ואם ניסת לא תצא

והנה לכאורה לפמ"ש הש"ך דאפילו לא כיוונו להעיד השטר פסול [משום מזוייף מתוכו ולא אמר] משום דמעידים ביחד על זה שראו שנמסר ליד הבע"ד ועל זה דנמסר לא מהימנו. וא"כ דלמא נפל השטר מן העדים או שהשליכו אותו. וכסברת הרי"ף דכל כמה דלא נמסר ליד הבע"ד לא אמרינן כמו שנחקרה. אך דהש"ך לשיטתו מקש השפיר. משום דהוא ס"ל דאם הוו ביחד אזי הכשרים אינם רוצים להיות עם הפסולין ביחד וא"כ ע"כ צ"ל דכל אחד חתם בפ"ע ונמסר ליד הבע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דהוה מכח מזוייף מתוכו. ובזה יש לכוון גירסא שלנו בירושלמי לא כגירסא של הש"ך (ה) דהפי' הא חתמו זה בלא זה כשר אפילו הפסול לבסוף. משום דאמרינן דהראשונים הכשרים חתמו מקודם וכבר מסרו ליד הבע"ד א"כ לא ראו בבת אחת רק כל אחד בפ"ע. וא"כ הגדה הוי כל אחד בפ"ע בשעת מסירה. אך באמת עכ"פ בשעה שחתמו הראשונים עדיין לא חתמו הפסולין ובשעת מעשה הוו עדותן כשרים דלא נפסלו מהפסולין. ומה שהגידו בעת ההוא הוה בכשרות דהוה הגדה עוד קודם שחתמו הפסולין

והנה באמת אע"ג דלפי סברת הרמ"א באה"ע (ו) בשם תשובת הרשב"א דהוכחה אין מועיל בגיטין וקדושין. מ"מ בודאי אם בתוך כדי דיבור של הנתינה ראו כ"ע מודו דמהני וכדאיתא בב"ש (ז) דכיון דקבלה לשם קידושין א"צ ליטול מחדש. וא"כ לפמ"ש [באות י'] בשיטת הרא"ש דמודה דאם תכ"ד או שעסוקין באותו ענין מהני. וא"כ אפילו לא שמע דאמר לה ה"ז גיטך מ"מ הוי עסוקין באותו ענין. וא"כ אם מיד דעסוקין באותו ענין ראו הגט בידה מהני ואפילו למאן דפליג על המרדכי מ"מ בעסוקין באותו ענין מהני וא"כ לשיטת הר"ח והעיטור והטור דסברו כתב יד סופר וע"א מהני. פשיטא דמהני ואפילו למאן דפליג וסובר דכתב יד סופר וע"א לא מהני. מ"מ לא הוי נמצא אחד כו' לפי הסברא דהוי הפי' דוקא במקיימי הדבר [שנתקיים הדבר ע"פ עדותן כנ"ל] כיון דמהני מסירה מיד הבעל מהני אפילו לא אמר נה ה"ז גיטך וא"כ לענין האמירה דאמר לה ה"ז גיטך לא נצטרפו וא"כ מהני מה דראו אח"כ בתכ"ד או בעסוקין באותו ענין ומקודם שמעו דאמר הרי את מותרת. ומהני אפילו לסברת הרשב"א

והנה באמת בדינא דמרדכי (ח) דאם ראו אח"כ החפץ אצל האשה ומקודם שמעו שאמר הרי את מקודשת דהוו קידושין משום דהוה הוכחה. ולהרשב"א דס"ל דאינה מקודשת הוי הטעם דלא מהני הוכחה ע"ש, ולא אמרינן דהא בלא"ה דכיון דאם לא הוו ראו החפץ בידה אח"כ לא הוו קידושין רק משום שראו אח"כ ובעת ההיא אינו מקדש יש לומר כיון דבעת ההיא דאמר הרי את מקודשת הוה ספק לעדים אם יתן לה וכמו שכתבת בתשובה (ט) בענין חליצה דהיכא דהוה ספק לעדים אע"ג דהספק הוה עוד קודם דנודע דהוי קידשה האב לא הוה מקודשת כי קידשה עצמה בו ביום רק דמכח שקדשה אביה נולד הספק וא"כ בשעת מעשה לא ידעו העדים אעפ"כ לא הוי מקודשת אלא ע"כ צ"ל דכיון דעכ"פ ראוי להסתפק אע"ג דבדינא אין מועיל בלא זה המעשה דנעשה אח"כ דקידשה אבי' ג"כ. והכא נמי כיון דאמר לה הרי את מקודשת וא"כ הוי הוכחה דרצה לקדשה אע"ג דבדינא אין מועיל מ"מ כי ראו אח"כ מצרף ומועיל. אע"ג דבעת ההיא הוה אחר כדי דיבור ולא עסוקין באותו ענין. וס"ל להמרדכי דאעפ"כ מקודשת ולהרשב"א אינה מקודשת. אבל בתכ"ד או דעסוקין באותו ענין לכ"ע גם להרשב"א מקודשת וא"כ כמו כן מהני בגיטין וכמ"ש לעיל, ובעסוקין באותו ענין הוה ספק ובתכ"ד בודאי מהני

(יב) והנה יש להביא ראי' כסברת הב"י דבפסולי דרבנן לא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה. משום דהנה בש"ס (י) איתא דבגיטי נשים ישחרור עבדים כשר אחד מהן קא"פ ודוקא כשר לבסוף ע"ש. ובירושלמי איתא דלמ"ד אין עדי הגט חותמין זה בלא זה אפילו חתם הכותי לבסוף כשר. וכן הוא להדיא ביו"ד סי' רס"ז וכן היא כוונת הרמב"ם כמ"ש התומים. וא"כ קשה האיך שייך לומר דאי לאו דהוה כותי חבר לא הוה חתם עם העד הפסול דהא נמצא א' מהן קא"פ כל העדות בטלה ולא מהימן הכשר ג"כ. וא"כ האיך שייך לומר דאי לאו דכותי חבר כו' דלמא גם זאת מה דאמר דחתים הפסול עם הכשר ג"כ הוא שקר אלא ודאי צ"ל כסברת הב"י דבפסול דרבנן לא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה

אך י"ל קושית הלח"מ על הרמב"ם (כ) דכ' והוא שיהא הכותי חבר ולא כ' כמו דאיתא בש"ס דחתים ישראל לבסוף כשיטת תלמודא דידן שם בגיטין דדוקא חתים ישראל לבסוף. וי"ל דהנה באמת אפשר לומר דהטעם דש"ס דילן דלא ס"ל כירושלמי דאפילו חתים כותי לבסוף מ"מ כשר משום הסברא דלא הוו מחתים עמו הוי משום דלא מהימנא ע"ז שצוהו לחתום עמו דהוי נמצא אחד מהם קרוב או פסול. וא"כ לא שייך סברת הירושלמי דלא חתם א"ע עם עד הפסול כו'. אך אם חתום הכשר לבסוף מהני מכח דלא הוי שבק למחתים מקמי'. בלא הך טעמא דירושלמי דלא חתים עם הפסול. אך דלכאורה באמת כיון דאמרינן פלגינן דיבורא א"כ הגע עצמך אם הוא בעצמו קרוב לאחד מהצדדים כשר לדבר השני ומכש"כ אם אפילו באמת אמר לשני עדים בב"א דיחתמו וא"כ ניהו דלא מהימן על השני היינו על מעשה הגט מ"מ ע"ז שאמר לו לחתום אמאי לא מהימן דהא ע"ז אן נ"מ בעדותן. דהא כ"א חתם בפני עצמו ומאי איכפת לן במאי שצוה לו לחתום בפני השני. דהא זה שצוה לו לחתום בפני השני הפוסל זה אינו מעלה ומוריד. דהא חתימתם הוו בפני עצמו יהא יודע השני שציוה לו לחתום או לא, ומאי מועיל מה דהשני ידע. דממ"נ אם לא יחתום העד הכשר. מה מעלה ומוריד אם השני יאמר בע"פ. וא"כ הוי שפיר החתימה בכשרות. וזה לא מהימן דמסרו אח"כ. ועכ"פ ע"ז מהימן דשפיר צוה לו לחתום וחתמו א"ע. וא"כ שפיר שייך אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים א"ע עמו. דכיון