שו"ת ר' משולם איגרא רטז

משום] דפי' במקיימי הדבר דצריך לילך לב"ד ויקיים הדבר יחד הכשרים והפסולים וכמ"ש התוס' שם. ומשו"ה בעינן דוקא תכ"ד ולא הוה הפי' במקיימי הדבר דבא הכתב להפקיע עושי הדבר. רק דעושי הדבר פסול משום דאין בא להעיד ולא הוה מקיימי הדבר וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ו (ז) וכמו כן הוא ברא"ש הפי' מקיימי דבר אלא א"כ בא לב"ד להעיד עם אחרים. ומשו"ה היו בעינן תכ"ד. ולפ"ז כיון דבעינן במקיימי הדבר הכשרים והפסולים. וא"כ ע"א לשבועה או שנים קרובים זה לזה עם עדים אחרים דא"א למצוא דלא הוי שנים בלאו הכי [בלאו צירוף הפסול כדלעיל כגון] זאת לא הוה הפסול במקיימי הדבר לפני ב"ד. וזאת לא פסול. וא"כ האיך שייך מה יעשו שני אחים. אלא ע"כ דליכא רק שלשה וא"כ לא שייך דלא ידעו זה מזה. כיון דבעינן תכ"ד א"ו דא"צ תכ"ד ומתורץ קושית המהרש"א הנ"ל וא"ש דברי התוס'

והנה אי"ל דלמא באמת הקושיא הוה רק משלשה עדות ומקודם העיד האח הקרוב ואח"כ השני הרחוק ואח"כ בא האח השני להעיד וראה רק את הכשר שהעיד קודם לו. דז"א דהא הרמב"ם פסק (ח) דבדיני נפשות בעינן דוקא דהעידו בבת אחת. ומשו"ה [פסק כן] בהא איתא בסנהדרין (ט) ואח"כ מכניסין (י) ובש"ס שם כמאן דלא כר"נ כו'. [רש"י] ד"ה לימא מתניתין דלא כר"נ. דהא מתניתין קתני דלעיילינהו לסהדי משום דמתחלה כשבודקין כל אחד בפ"ע שמעו דבריו של זה בלא זה. וא"כ בדיני נפשות שפ' הרמב"ם דבעינן שיעידו בבת אחת אזי צריך העד הראשון להיות שם בעת שהעיד השני. וכיון דבא אחיו וראה שם את אתיו וא"כ ודאי יהא מסופק דלמא העיד מכבר. אך בהרבה כתי עדים שפיר אפשר דאיירי דהלך לו האח הראשון מקודם ולא נמצא בב"ד וא"כ לבתר דמשני במקיימי הדבר והיינו במקיימי הדבר יחד בשניהם בין הכשר והפסול וא"כ בע"א (כ) וא"כ מקשה שפיר כמש"ל

או י"ל דהפי' דכיון דאמרינן דבעינן הגדה בב"ד א"כ קשה מה מקשה הרוג יציל כקושית התוס' ד"ה שמואל אמר. וע"כ צ"ל דזה הפי' במקיימי דבר דקאמר הש"ס (ל) א"כ כי אמרינן דהא דבעי הגדה הוי מיקרי זה במקיימי הדבר. וא"כ ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דבעי שישמעו יחד כל אחד העדות של חבירו. וא"כ אם העד השלישי העיד בב"ד ולא שמע כי העיד עוד אתר אין זה במקיימי הדבר. דכיון דאין ראוי לצרף ולקיים הדבר. דבעי דוקא שנים. וע"כ צ"ל דעד השלישי אחא לב"ד בהתחלת דיבור העד השני. ושמע כי אמר העד השני עדותו. ואזי שפיר הוה במקיימי הדבר. וא"כ הא אין מצטרף לפסול העדות הכשרים. רק אם העד השני העיד בתכ"ד של [ראשון] והעד השלישי בתכ"ד לעד [השני] ואזי דוקא מצטרף לפסול העדות. וא"כ באמת זה הדרך רחוק במציאות. דיבא העד [השלישי] בהתחלת העד השני. והתחלתו. הוה תכ"ד לעד הראשון. ויצמצם שלא ידע מה שכבר העיד הראשון (מ). וע"כ דלא בעינן תכ"ד, ומרש"י דמשמע דקאי אף לענין קרוב או פסול כדאיתא בתוס' שם ד"ה אמר. א"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דכיוון להעיד בלחוד מהני. וכן הגדה בלחוד מהני. ורק בהגדה צריך תכ"ד וא"כ למאן דס"ל דלא בעי כוונה להעיד לא בעי הגדה בב"ד ג"כ. ומשו"ה שפיר קתני. מה יעשו שני אחין. דכיון דעכ"פ הוו ממקיימי הדבר והוו הלכו לב"ד להעיד אי לאו דהוו פסולין להעיד. אבל באמת א"צ כוונה להעיד. ורש"י דכ' תכ"ד לפי פסק הלכה דבעינן או כיוונו להעיד או דבעינן הגדה בב"ד. ומשו"ה כ' רש"י תכ"ד דקאי אף לענין קרוב או פסול. אם הפסול מכח הגדה בעי דוקא תכ"ד

או י"ל כמ"ש התומים דאפילו להך דעה דס"ל דבעי הגדה וכיוון להעיד ג"כ. זהו דוקא לרבי דבעי כוונה להעיד. אזי בעינן הגדה ג"כ. דמה מהני מחשבה ומשו"ה בעינן דוקא הגדה בב"ד. אבל לר"י דלא ס"ל דבעינן כיוונו להעיד אזי לא בעינן הגדה, וא"כ מקשה שפיר מה יעשו שני אחין, ורש"י כ' לפסק הלכה בעינן כיוונו והגדה תכ"ד, אך התוס' לא ס"ל כן לחלק בין רבי לר"י, וס"ל דלכ"ע בעינן הגדה ג"כ תכ"ד ומשו"ה מקשה שפיר

ומזה ג"כ ראיה למה שכ' בדעת הרמב"ם דאם לא בעי כיוונו להעיד אזי לא צריך ג"כ הך סברא דבעינן דיעיד הכשר עם הפסול ויועילו דיהא ע"י עדותן ביחד תתקיים העדות, ואך לפסק הלכה דבעינן כיוונו להעיד אזי שפיר בעינן דוקא דיהא ראוי לצרף (נ) דעיקר [הטעם דבעינן] הכוונה להעיד היא דכיון דבעינן דיהא צירוף [המועיל בעדותן] וכמ"ש לעיל ע"ש היטב

וא"כ א"ש מ"ש לעיל לדברי הרי"ף דבעינן שיכיר הכשר והפסול (ס) מ"מ אם לא ידעי דכבר חתמו וא"כ אם לא כוונו להעיד אפילו נימא דזה (ע) הוה ג"כ פסול במה שנצטרף עם הפסול ומיקרי גם זה נמצא אחד מהן קא"פ. אך לענין זה [לזה קרובים] הא אם לא ידע דכיוונו להעיד. א"כ הוה לא ידע דהוה פסול. ובשלמא בשאר פסולין אע"ג דלא ידעו דכיוונו להעיד. אך מ"מ ידע דהוה פסול. אך (פ) לענין כיוונו דהוי רק פסול מחמת כיוונו להעיד וא"כ אם לא כיוונו להעיד לא הוה פסול כלל והוה לא ידע דהוה פסול. [אם לא ידע דכיוונו להעיד] ורק הוה ידע דכל אחד להא פסול שאינו ראוי להצטרף רק עם עד אחר ולא זה לזה. וכל אחד ואחד בפ"ע כשר באמת וא"ש הכל. ועל מה שכתבתי דהיכא דהוה הפסול משום עדים קרובים זה לזה לא אמרינן נמצא כו' ליפסול הכשרים אין להקשות מהא דאיתא ברמב"ם ומבואר בחו"מ (צ) שטר שהיו עליו עדים רבים כו' או שהיו שנים קרובים זה לזה כו' אלמא דפסולין אף הכשרים. דיש לומר כפי מ"ש הש"ך (ק) וז"ל דאע"ג דהעליתי דבהגדה לחוד לפני ב"ד לא נצטרפו כו' וגם כיון דאין העדים חותמין על השטר אלא מדעת המתחייב שאמר להם כתבו וחתמו. א"כ חתימתן על השטר הוה צירוף לענין מעשה השער. כיון שצורפן יחד לחתום על שטר אחד. וא"כ שם לענין השטר הוה ודאי פסול ולא שייך הסברא דלעיל דהא א"צ לצירוף דהא המתחייב צירפן יחד לחתום על שטר אחד ושפיר נתבטל השטר: