שו"ת ר' משולם איגרא ריד

דא"כ אם אביי ס"ל כר' יוסי יש לפסוק הלכה כאביי נגד ר' נחמן שם דפסק דלא כר' יוסי. דהוה בתרא. וכמ"ש הרא"ש (י) לענין עדיו בחתומיו זכין לו. דהלכה כאביי נגד רבה. דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתרא. וכן כתבו התוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב גבי ייאוש בד"ה ר' יוחנן. ואלא ע"כ מוכח דלא ס"ל כן לרא"ש לפסק הלכה רק כרש"י ז"ל

(ב) והנה לרבינו ירוחם דס"ל דבאמת ס"ל להרא"ש כשיטת הרי"ף [הקל"ד] וי"ל כן, משום דהנה מתוס' מכות (כ) ע"ש משמע דבנמצא אחד קרוב או פסול לא נתבטל העד אחד לענין שבועה. והנה נ"ל אפילו לאותן הפוסקים דס"ל דבטל לגמרי. ואינו חייב שבועה מ"מ טעמם דהא נ"מ [בצירופם] לענין ממון משא"כ היכא דאין נ"מ לענין ממון כלל. דהיינו בעדי מיתה להתיר אשה בודאי לא פסילי. דהא עיקר הטעם דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה משום דהוה צירוף דנצרפו יחד עם הפסול. משא"כ היכא דא"צ לצירוף. שוב מצאתי בתשובת שבות יעקב שכתב כן

והנה עוד יש ליתן טעם. דאע"ג דנאמר דנמצא אחד מהן קא"פ מתבטל אפילו דא"צ שבועה נגד אחד מ"מ הסברא שכתבתי יוכל להיות אמת. דבשלמא לענין שבועה דהא אמרינן דמש"ה צריך לישבע נגד עד אחד. דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה. וכן איתא להדיא הלשון בהרמב"ם ה' עדות פרק ה' ה"ג וז"ל. וכ"מ שעד אחד מועיל כו' חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחר והתחייב זה הנשבע ממון על פיו ע"ש. וא"כ כיון דהשני העדים לא הוו מחייבין ממון דהוה נמצא כו'. וא"כ משו"ה לא מחייב אחד מהן שבועה. וכן בקידושי אשה, דלמ"ד דמועיל ע"א הוי הטעם כמ"ש הפוסקים דכיון דעדות ע"א מועיל לשבועה. וא"כ בכה"ג דאין שני עדים מחייבין ממון ג"כ ע"א אינו מחייב שבועה. הא בנידון שכתבנו יכול להיות דמודים לזה

והנה באמת בתשובות מוהר"ם מפאדווה ובתשובות ב"י איתא דגם בקידושין אפילו לאותו דעה דעד אחד בקידושין מהני. מ"מ אם נמצא קרוב או פסול בטלה עדותן. וכ"ז דלא כתשובת שבות יעקב הנ"ל. אך לפמ"ש נוכל לומר דבכה"ג מודים. וכ"מ בתשובת מוהרי"ט גבי עד המסייע פוטר משבועה. והנה בתשובות ב"י מבואר כן גבי היכא דמכחיש אהדדי לא שייך לומר נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וז"ל דפשיטא דקרא במקיימי הדבר מדבר ולא במכחישי הדבר אלמא דהוי הפי' במקיימי הדבר ס"ל דהכשרים עם הפסולים יהא מקיימי הדבר. וא"כ הוי כמ"ש לעיל א"ש. דהיכא דאין צריך לצירוף לא הוו הם מקיימי הדבר ביחד דאין צריך להם במקום דמועיל ע"א כנ"ל

והנה יש ראיה ברורה מהתוס' כתובות דף ל"ג ע"א ד"ה ונתרו בהו שכתב וז"ל דאפילו מעידין מאה כל אחד תוך כדי דבור של חבירו חשובין כולן תכ"ד של ראשון. ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כדאיתא במכות ע"ש בתוס' ולכאורה קשה האיך מוכח נהי דהתו' בכאן לא ס"ל לסברת התוס' במכות דף וי"ו ע"א ד"ה אמר רבא דכ' שם לענין קרוב או פסול. דאפילו נמצא לאחר כ"ד עדותן בטלה רק דכאן ס"ל שצריך לומר גם לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול בתכ"ד כמו דאיתא בתוס' סנהדרין דף ל"א ע"א ד"ה שב"ש ג"כ כהתוס' דכאן ואפשר לומר דהתוס' בכאן ס"ל כשיטת הרמ"ה שכתב הטור בשמו הביאו הסמ"ע סי' ל"ו ס"ק ד'. אפילו אם לא כיוונו להעיד נמי פסול ומשו"ה בעי תכ"ד. אך מ"מ קשה הא כל אחד מה דאמר תכ"ד של ראשון בטל הוא [והוי פסול] ובטל העד השני דהוה בתכ"ד [והוי הוא פסול] ובטל העד השלישי בתכ"ד (ל) א"ו צ"ל סברת התוס' דכיון דלא הוי הך פסול מגופו. רק דהוא פסול מכח נמצא אחד מהן קרוב או פסול לא הוי דין פסול ממש דנימא גביה נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה

(ג) ויש להסביר סברת התוס' ע"פ שני טעמים חד טעם הוא כמ"ש המרדכי (מ) דמשו"ה [מהני סילוק] ולא אמרינן נמצא אחד מהן קא"פ בתחלה מדין נוגע משום דלא הוה פסול לו לעולם. כי אם לדבר זה בלבד. ע"ש במרדכי [וגם כאן כן] והנה המל"מ (נ) מסתפק היכא שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד בלבד אם אמרינן בזה דכל העדות בטלה ומדברי המרדכי שהבאתי דכיון דאינו פסול אלא לאותו דבר בלבד לא אמרינן נמצא אחד מהן כו' (ס

) ועוד טעם לפמ"ש בתומים דהיכא דאין הפסול מגופו רק מכח דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה לא אמרינן נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה כ"ש כאן דהוי הפסול רק מכח נמצא אחד מהן קא"פ ואפילו להתוס' דפליגו (ע) שפירשו (פ) מטעם טריפה והוה נמצא אחד מהן קא"פ כו' (צ) מודים בכאן דלא הוה פסול בגופו. וכ"מ ממ"ש המל"מ שם גבי הנותן שכר להעיד. דלא שייך בו נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וא"כ לפ"ז לא שייך לומר כאן בנ"ד נמצא אחד מהן קא"פ. מחמת דכל אחד ואחד לא נפסל רק בשביל חבירו וא"ש דברי התוס'. ובזה א"ש מה דהתוס' מייתי ראיה מנמצא קא"פ ולא מייתי מדין הזמה דצריך להיות בתכ"ד אך לפמ"ש א"ש. דהנה הפרישה כ' היכא דנמצא אחד מהן קא"פ הוי עדות שא"א יכול להזימה משום דאין הזמה עד שיזומו שניהם והיכא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול תו אין יכול להזים שניהם דבפסול לא שייך דין הזמה וממילא לא שייך גם לגבי חבירו ע"ש (ק) וא"כ ניחא דבאמת לזה שפיר שייך הך סברא. דכיון דבמה שהגיד תכ"ד של הפסול לא הוה נתקיים דין הזמה בזה העד. משום דהוא העיד בתכ"ד ואין עדי הזמה נפסלין עד שיזומו כולו. וכן כל אחד לחבירו וחבירו לחבירו משום דאמרינן דעכ"פ בחבירו לא נתקיים דין הזמה. משו"ה מייתי התוס' מנמצא אחד מהן קא"פ דשם לא שייך זה

ולפ"ז נראה לי לומר דין חדש דבשני קרובים דכל אחד כשר בפני עצמו לא שייך לומר בזה (ר) נמצא אחד מהן קא"פ. וכמו דלא אמרינן גבי עד אחד בשבועה משום דא"צ לצירוף. וכמו שמביא הכנה"ג. הכי נמי הכא דהא עיקר הטעם [דפסול] משום דצריך לצירוף [וא"כ בכאן בתרי גיסי] כל אחד מעדי המסירה לא צריך לצירוף הפסול. דבשלמא אם זה שיעיד עוד דהיינו הכשר הוה צריך לכל אחד ואחד מהקרובים שיעידו עמו הוה שפיר נמצא כו' בכאן הא הוא א"צ לצרף לו רק אחד. וכל אחד ואחד כשר וא"כ הא אינו אפשר שיהי' נפסל רק אם יצרף להשנים ואזי הוה נמצא פסול והוא באמת א"צ לשניהם וכל אחד