שו"ת ר' משולם איגרא ריא

דה"פ דבאמת אם אמרינן לחלק בין איסורא לממונא בשאלה וע"כ ג"כ צ"ל הטעם מכח דניחא ליה, וא"כ קשה דבשלמא נגד סימנים שפיר שייך דאמר הבעל אבידה דכ"ע לא ידעי סימנים דידי' רק הוא ומ"ה ניחא ליה, משא"כ לענין שאלה דכיון דהוא ידע דבאמת שאל מאיש אחר וא"כ גם המשאיל יודע הסימן בהכלי, וא"כ דילמא המשאיל יאמר אותו סימן ומ"ה לא ניחא, וא"כ מ"ה כתבו התוס' דלפי המסקנא באמת לא חיישינן לשאלה דכי היכי דלא תקשי על מאי דאמר רבא הטעם דכ"ע לא ידעי סימנים ומ"ה ניחא ליה כו' וא"כ כיון דזה הוי החילוק שבין ממונא לאיסורא וא"כ קשה בשאלה דל"ש זאת כנ"ל, ע"ז אמר התוס' דבאמת כי אמרינן הך טעמא הוי לפי המסקנא דאין חוששין לשאלה, ובזה נדחו דברי הב"ש בא"ע סימן י"ז דכתב אם סימנים דרבנן ממילא חיישינן לשאלה ובאמת כ"מ בהרא"ש כמ"ש הב"ש ובזה א"ש

והנה באמת אם אמרינן דחוששין לשאלה, וא"כ ע"כ לפי האמת ג"כ הפי' דמצאו בחפיסה [דל"ש ניחא ליה ללוה], רק דכי היכי דלא נהוי יאוש דלא נתפרד והוי מנין סימן כנ"ל

ובזה י"ל הא דהקשה התוס' בב"מ דף כ"ז ע"ב רק על מאי דפריך הש"ס וניחוש לשאלה, וא"ת וניפשוט דסימנים דאורייתא ואמאי לא הקשו התוס' בלא"ה, די"ל (צ) דהתם הוי החשש רק מדרבנן לשני יוסף ב"ש ומ"ה מהני, משא"כ כיון דפריך הש"ס וניחוש לשאלה, דהא באמת התוס' כתבו ביבמות דגבי ממון בודאי לא חיישינן לשאלה וא"כ מאי פריך דנימא מ"ה דכיון דהוי שאלה רק חשש דרבנן דבממון לא חיישינן ומ"ה לא חייש כאן לשאלה דכיון דהוי החשש דשני יוסף ב"ש מדרבנן ובדרבנן לא חיישינן לשאלה (ק)

והנה באמת לפי ס' הש"ך וכן הנ"י דכל מה דיכול לברר בהכרזת האבידה צריך לברר כדי שירגיש הבעל האבידה ובלבד שישאר סימן, וגם לפי ס' הח"צ מודה בכאן שצריך להכריז מצאתי שטרות בכלי פלוני והוא יתן סימן בכלי ונמצא דכל כמה דלא הכריז מצאתי בכלי ע"כ לא מצא בכלי וא"כ ליכא סימן רק שטרות וא"כ יודע דע"כ הוי שלשה וליכא סימן ושפיר מתורץ כמ"ש לעיל

והנה הא דהקשה המע"מ הנ"ל אמאי לא מייתי ראי' מהא דלוסקמא דמהני ולא חיישינן לשאלה ובכאן גבי שטרות ל"ש דניחא ליה לבעל האבידה, י"ל דבאמת הא מכאן מוכיח הרמב"ם שיטה שלו דפסק אם כבר הוחזר השטר לא חיישינן לא לשמא כתב כו' ולא לשמא פרע וא"כ לפי שיטת הרמב"ם זה דאם תפס מהני. והנה כליו של אדם היכא דיש לו רשות להניחן הוי הוא מוחזק וכמ"ש הש"ך בסימן צ"א. והנה בהמשאיל והמשכיר כתב הרמב"ם דעיקר מוחזק מיקרי המשכיר או המשאיל. וא"כ הוי כאילו הוא מוחזק. ומ"ה שפיר לא הוי חשש דשאלה. דעכ"פ נהוי דשאל ללוה מ"מ עכ"פ מיקרי מוחזק ותו לא הוי חשש כלל דהא מיד שמצא הוי שפיר משתמרת עכח מי שמצא וברשותו נמי קנה דכיון דרשאי לעמוד שם הכלי והוי מוחזק ולא חיישינן לכלום. ועיקר קו' התוס' מפירות בכלי מפני שבש"ס אוקי היכי דאישתייר מידי חייב להכריז בכולה. והיכא דלי"ל אוגני אפילו בלא שייר וקשה היכי דליכא אוגני הא על כל פנים לא הוי מוחזק. וא"ש ומתורץ קו' המע"מ וכן הרמב"ם מוכח מכאן. דהא קודם שמצא בודאי לא הוי משומר לדעתו יע"ש בסימן שי"ג היטב. והנה הא דארנקי וכיס לא משאיל אינשי. כתב הב"י דלפי האמת שפיר חיישינן דכיון דאיכא תירוצים אחרים בש"ס י"ל כיון דלפעמים משאיל אמרינן דשפיר חיישינן יע"ש היטב (ר) והנה התוס' כתבו בגיטין דף כ' דהא דאמר שהיה מונח בכלי לא חשיב סימן מובהק. וא"כ גבי שטרות [שמצאן בחפיסה] אם נימא דאפילו סימן אמצעי לא חשוב מה שאומר שהיה מונח בחפיסה וכמו שמסופק הב"ש (ש) או דנימא דלא הוי סימן מובהק אבל סימן אמצעי חשיב עיי"ש וא"כ [בסימן אמצעי דמהני מדרבנן] רק דהוי הטעם דשפיר אומדנא אמרינן (ת

) והנה אם נימא דגם מדרבנן חיישינן לשאלה משום דלא שייך כ"ע לא ידעי כנ"ל. רק דשם בפירות הוי הטעם ג"כ מכת מוחזק כנ"ל. והא דאיתא לפניו [שאינו מונח בהכלי דלא שייך מוחזק כנ"ל י"ל דהא] הוי לחד תירוץ בש"ס דהפי' בדבר ארוך וא"כ קצת מזה הפירי מונח בכלי ושפיר חשיב מוחזק. אך לפי תירוצים אחרים שבש"ס קשה דמשמע לא מטעם מוחזק כנ"ל וגם לא שייך מדרבנן דהא קשה כמ"ש (א) דהא ידע דהוא שאל הכלי מאחר והמשאיל ידע ג"כ, ולא ירצה בזה דלא יהא ניחוש לשאלה וע"כ צ"ל רק כתירוץ זה (ב) ובאמת משמע בסוגיא דיש עוד תירוצים אחרים. וא"כ משמע דאין זה התירוץ עיקר ומ"ה תריץ התוס' דלפי המסקנא א"ש דמשני בכלי דחורי וסומקי אזי אמרינן דבאמת לא חיישינן לשאלה ואתי שפיר שאר תירוצים נמי

והנה אפ"ל כנ"ל בשאלה אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא. אך דהפי' שם בפרי מכח מוחזק דהא בפירי בודאי אם תפס הוי מהני אפילו לאותו דפליג גבי שטר על הרמב"ם הנ"ל. משום דהוי ללוה חזקת מרא קמא. וא"כ כיון דבאמת חיישינן אפילו מדרבנן. וא"כ תקשי במצא בחפיסה דא"ל דאמר סימן דמצא בחפיסה דהא ע"ז בודאי סימן לאו דאורייתא (ג) וא"כ ל"ש דניחא ליה. וע"כ צ"ל דאמר סימן בהכלי דבאמת אפילו אם אמרינן סימנים דאורייתא עכ"פ מאי דאמר דהוי בכלי מצאה זה בודאי לאו דאורייתא כנ"ל וא"כ במאי דאמר סימן בכלי קשה אמאי לא חייש לשאלה וא"ל מדרבנן לא חיישינן לשאלה דהא לא שייך לא ניחא ליה וע"כ צ"ל דזה ג"כ הוי הפי' באמת מנין הוי סימן אך דזה מצא בתפיסה אמר הש"ס בשביל זה דאין צריכין כרוכין דלא מייאש דלא מפזרי מאהדדי. וא"כ א"ש מ"ש לעיל דפריך שפיר ש"מ קשר הוי סימן וכן מתורץ קו' אבן העוזר דשפיר פשיט רבא ממצא תכריך כו' כנ"ל משא"כ אביי לשיטתו דס"ל דלא חיישינן לשאלה דיחיד (ד) ולא פשטינן

והנה אם נימא כיון דרבא ס"ל סימנים דרבנן ממילא חיישינן ג"כ לשאלה כמו שכתב הב"ש וכן הרא"ש. והנה קשירה כתב בס' א"ז דלא הוי סימן