שו"ת ר' משולם איגרא רי

אפילו לנפילה דיחיד ובין כליו, דלא מצינו בברייתא רק בנפילה דעבר אדם והפי' כדלעיל וא"כ להרמב"ם בהוחזקו מיקרי נפילה דרבים וחיישינן אפילו רק בעבר. ובשהה בלא"ה לא נמצא בברייתא, ועי"ל דעכ"פ אם לא הוחזקו אזלינן בתר קורבא דכיון דלא הוי רוב כנ"ל אות ז' רק אפשר דהוי יוסף ב"ש, והא ראיה לשיטת הראש גרע יותר הוחזקו שני יוסף ב"ש משיירות מצויות בלא הוחזקו ומשא"כ בהוחזקו ומצויות והוי כדלעיל דאפשר דהוי אצל אדם אחר הך גט בכתבו עדים להתלמד וכדלעיל אות ז': סימן כ [סוגיא דסימנים] [יען כי בתשובות לתק"ע ולגיטין נבארו הרבה בדברי רבינו וצ"ל בעניני סימנים לכן הצגתי פה]

ב"מ דף כ"ח. אלא הא דתנן מצא תכריך וכו' אלא אמר רבא סימנים דאורייתא. והנה רב אשי מספקא ליה (א)

וי"ל משום דהנה הש"ך הקשה (ב) על הא דהש"ס אמר בדף כ' ש"מ קשר הוי סימן האיך מוכח לשיטת הרא"ש. דהא אדרבה עיקר המסקנא הוי מנין סימן ולמאי משני הא תני ר' חייא וכו' יע"ש וי"ל משום דהנה אפילו לפי המסקנא הוי קשה אם מכריז סתם שטרות מצאתי הוי כאילו מכריז שלשה. דהא אם לא הוי שלשה לא הוי מנין סימן. ואם כן לענין מאי יכריז. ואם כן כמו בשנים לא הוי מנין סימן דמיעוט שטרות תרי. הכי נמי שלשה (ג) אלא ודאי דהוי קשירה גם כן סימן. וא"כ אפשר דהוי רק תרי ודילמא אכריז משום קשירה. והוי שפיר מנין סימן. וא"כ ע"ז שפיר מתרץ. הא תני ר' חייא כרוכין וכרוכין הוי סימן. וא"כ שפיר הוי מניין סימן. והנה (ד) דהא נקב בצד אות פלוני בודאי לא מהני דשניהם יכולין לידע (ה) דלפעמים שא' לא דקדק בהן. ואפילו אמר א"י א"ל דחיישינן לקנוניא. או בזה שפיר חיישינן לקנוניא לכ"ע וכמ"ש לקמן בשם א"ז וכן כתב התומים. והנה בזה מיושב מה שהקשה בס' אבן העוזר דאם נימא דשני סימנים [אמצעים] מהני מן התורה דהוי כסימן מובהק מאי פשיט רבא מכאן דסימנים דאורייתא דהא בכאן הוי שני סימנים (ו) [ולפי הנ"ל] י"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא סימן מנין לא הוי סימן. דכיון דבעי שני סימנים ע"כ הוי ג', א"ו דקשירה או כריכה לחוד מהני. והוי שפיר מניין סימן דאפשר דיכריז בשביל קשירה. וא"כ מוכח דסימן א' מהני

והנה מאי דהקשה המע"מ על הרא"ש וכן קשה על התוס' ביבמות דף ק"כ ע"ב שהקשו ממצא פירות בכלי אמאי לא חוששין לשאלה ולא הקשה ממצא בחפיסה (ז) י"ל דבאמת הוי הפי' דגם בחפיסה אפ"ל דבאמת איירי דהוי ג' והוי המנין סימן רק דהפי' [דלמה לי בחפיסה] כמו דפירש הרא"ש דע"י הקשירה אינו מייאש ה"נ ע"י החפיסה אינו מייאש דכיון דאי אפשר להתפרד. והנה [מ"ה] אפ"ל דבאמת זה אינו סימן כמ"ש התוס' ומאי דאמר בחפיסה הוי דדרך הוא להניחו בחפיסה רק דמנין הוי סימן כנ"ל

וא"כ שפיר פריך הש"ס ג"כ בכאן אלא הא דתנן מצא תכריך כו' וא"ל משום דהוי שני סימנים סימן דקשירה וסימן דמנין וכמ"ש בס' אבן העוזר. דז"א דא"כ עדיין קשה הא בודאי יודע דהוי תלתא דאל"כ ליכא סימן כיון דצריכין שני סימנים קשר ומנין. אך דמנא ידעי דהוי תלתא דילמא הוי סימן נקב יש בצד אות פלוני. אך דבאמת בשביל זה מייאש נפשיה דהא לא מהדרינן דזה יודע הלוה והמלוה. ומה דלוה אומר א"י ע"ז שפיר הוי חייש לקנוניא. רק מאי דמועיל אפילו אינו בפניו ע"ז לא שייך קנוניא וכמו דאיתא בס' א"ז יע"ש היטב. דוק ותשכח

אך זה ניחא דאם הוי החשש גם בשביל פירעון שפיר קשה (ח) משא"כ אם הוי החשש רק משום דילמא כתב ללות ולא לוה וא"כ שפיר מועיל נקב בצד אות פלוני אם יודע דהא מנא ידע (ט) ורב אשי סובר דהחשש הוי רק משום שמא כתב ללות ושפיר שייך לשנוי' משום דהוי שני סימנים ורבא לא ס"ל כן, ומתורץ שפיר קושית אבן העוזר הנ"ל. והנה רבא דאמר את"ל סימנים דאורייתא כו' (י) [וקשה] דהא נפשוט [ממתניתין דמצא תכריך כו'] י"ל דה"פ (כ) דהא היכא דהוי חשש מדרבנן דהיינו בשני יוסף ב"ש הוי מהני סימנים דרבנן. אך מ"מ מוכח דכיון דמחזירין, ע"כ אין הטעם מכח אומדנא דחכמים ז"ל אומדין דעתו דניחא לי' שהוי שלו (ל) רק בשביל הוא בעצמו התקנה ניחא להם לחכמים, ומ"ה מהני אפילו [במצא תכריך כו' כיון דלא הוי החשש רק] בדרבנן ומ"ה א"ש דהא מייתי מעיקרא ראיה מיבמות (מ) ושם לחד לישנא בבכורות הוי הפי' דהוי אפילו אינו ניכר בחוטמו הוי רק מדרבנן כמ"ש הפ"י בגיטין (נ) וע"ז שפיר פשיט דעכ"פ מדרבנן מועיל (ס) דהיכא דהוי רק החשש מדרבנן עכ"פ מועיל

והנה לפי"ז י"ל דלפי מ"ש המבי"ט דהיכא דנאבד באותו דרך שהלך ואח"כ נמצא באותו דרך ההרוג דהוי דאורייתא שרי רק מדרבנן ומדרבנן מהני סימן דכיון דכבר נפשוט דאין הטעם משום דניחא ליה רק משום אומדן הדעת וא"כ בדרבנן דהיינו דהיכא דחשש הוי מדרבנן מהני סימנים אפילו באיסורא וכן כתבתי בתשובה לצרף להיתרא

והנה בזה א"ש מאי דכתבו התוס' ביבמות (ע) ולפי המסקנא דלא חיישינן לשאלה א"ש עיי"ש (פ)