שו"ת ר' משולם איגרא רד

ר"א במזויף מתוכו והקשה התוס' שם האיך שייך מזייף מתוכו לענין שלא לשמה ותירץ הרשב"א דכיון דע"י עדי חתימה הוי מוכח דאמרינן דמסתמא נמסר כדין והוי כמו תורף ופסול בשלא לשמה ולהרב אלפס א"ש בפשיטות דכיון דעדי חתימה מועילין ג"כ כמו עדי מסירה והוי כמו תורף הגט ובעי לשמה והקשה שם מערכאות לקמן דהיכא דחתומין ישמעאלים בשמות מובהקין אמאי כשר, ותירץ הרשב"א דכיון דעל ישמעאלים לא סמכינן ולא מהני והוי כמאן דליתא דבטיוטא חתמו משא"כ בכתיבת הגט שפיר פסולין ישמעאלים ממ"נ אם הוי כמאן דליתא לא הוי כתב כלל. ומ"ה פסול כתובה בישמעאלים עיי"ש. וא"כ לפ"ז שפיר הפי' דונמלך דאפילו אם הוי זה הגט והבעל מצוה ליתן לא מהני משום דילמא נמלך מקודם ומ"ה נפסל וא"כ בהוחזקו דהא עדי חתימה לא הוי במקום עדי מסירה ולא מוכח כלום דאפשר דאין זה יוסף ב"ש ומכ"ש לפמ"ש לקמן דבכה"ג הוי מפי כתבם לשיטת הרי"ף. וא"כ הוי כמו טיוטא בעלמא וכמאן דליתא והוי כמו בלא חתימה ויכול לבטל וא"כ מ"ה אפילו אם אמר תנו אין נותנין וכיוצא בו כתב הב"ח גבי עדיו בחתומיו זכין לו דילמא ע"י נפילה בטל זיכוי החתימה יע"ש היטב. וא"כ לא מוכח מונמלך דהאמר תנו נותנין. אך דהיא גופא תקשה דלמה ליה זה הטעם מכח ביטול תיפוק ליה דילמא לא הוי הגט שלו רק של יוסף ב"ש השני ועכ"פ מוכח דלא חיישינן וע"ז אמר ר"ז [לעולם חיישינן והא דאמר הטעם מכח ביטול הגט] דנ"מ לאלתר ולאלתר הוי רק החשש שמא ביטל ולא שני יוסף ב"ש. אך א"כ תקשי בברייתא אמאי מהדרינן לאלתר ולא חוששין דילמא ביטל לגט. אך דילמא הברייתא איירי בלא הוחזקו [ומועיל עדי חתימה ואין יכול לבטל] ובהוחזקו בלא"ה לא מחזירין בשביל ביטול. אך א"כ עכ"פ מוכח מתניתין דהאמר תנו נותנין עכ"פ בלא הוחזקו. ע"ז אמר דילמא לאלתר אזי מחזירין בלא הוחזקו דוקא דבלא הוחזקו הוי שפיר מעשה ולא שייך ביטול. וא"כ מתורץ (ס) דמ"ה ע"כ מוכח דפליג ר"ז על רבה דקשה לר"ז [אמאי לא הקשה ממתניתין] דונמלך מיותר. וע"כ צ"ל דהוי הפי' בשביל ביטול כנ"ל וקשה מברייתא דברייתא ע"כ אתיא כר"א דס"ל עדי מסירה כרתי וכדלעיל באות ב' [דאל"כ עדיין תקשי כדלעיל] הא לשעבר הוי הבעל נאמן דמגורשת דכיון דלא שייך דה"ל קלא למ"ד עדי חתימה כרתי [וליכא רבותא ואי בהוחזקו] וא"כ דילמא כתב ליתן בניסן קשה כקו' הש"ס ולא שייך תירוץ הש"ס דיאמרו אייתי ראיה כנ"ל. אלא ע"כ עדי מסירה כרתי וקשה דילמא בטל לגט. א"ו בלא הוחזקו (ע) ולהך לישנא דר"ז ס"ל כרבה וצריך לומר דלא דייק ונמלך. וא"כ זה חשוב לש"ס דוחק דהוי ר"ז לא דייק ונמלך ומוטב נימא דפליגי. ועי"ל דהך לישנא דש"ס הא אמר תנו נותנין קאי אם הוי ר"ז כרבה. ואם נימא דר"ז לא ס"ל כרבה אין נותנין באמר תנו רק בלא הוחזקו דמועיל עדי חתימה ולא מהני ביטול. ובזה מיושב קושית התוס' הנ"ל הא דפריך לר' ירמיה מאי למימרא דילמא קמ"ל דלא חיישינן דילמא כתב כו' משום פרי. דבאמת הרי"ף והרמב"ם ס"ל דמהני עדי מסירה לחוד ועדי חתימה לחוד ואם נימא דלא כטעם הר"ן. רק דכל אחד מהני לר"א והקשו עליו הפוסקים מהא דשנים ששלחו שני גיטין דעכ"פ לר"י דמתרץ דלא כר"א ואמאי נהוי מהני עדי חתימה. ותירץ הרמב"ן בס' מלחמות הנ"ל בפרק המגרש דבאמת לר"י לא מהני עדי חתימה לחוד יע"ש היטב רק לאביי. וא"כ באמת לפ"ז י"ל דמ"ה לרבה ור"ז לא חיישינן דילמא נמלך ונתבטל הגט לגמרי דהא מהני עדי חתימה לחוד. וא"כ גם לר"א מהני עדי חתימה לחוד ואפילו בהוחזקו ולא ס"ל כתוס' דעכ"פ בעינן מוכח מתוכו וא"כ לא מהני ביטול. ואך לר' ירמיה קשה אמאי בהוחזקו איתא בברייתא דמהדרינן ולא חיישינן דילמא ביטל לר"א. דהא לר' ירמיה אליבא דר"א לא מהני כלל עדי חתימה לחוד. וברייתא ע"כ אתיא כר"א וכדלעיל. אלא ע"כ דס"ל אין לבעל פירי משעת חתימה וע"כ העדים מועילין לענין פרי ולא הוי כטיוטא בעלמא וא"ש ומתורץ קושית התוס'. אך על הרמב"ן קשה דהוא מביא שם ראיה לדברי הרי"ף (פ) מן הא דר"י אמר הא דלא כר"א (על הך משנה) ואמאי לא מוכיח (דמתניתין דלא כר"א) מן כתוב הגט בשני דפין (צ) ולכאורה הא לר"י גם הוא מודה דלא מהני עדי חתימה (ק) ועדיין תקשי לר"י גופא

(ו) והנה י"ל הא דכתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ג' דין ט' ודין י' אם שיירות מצויות בלא הוחזקו הוי דוקא לאלתר דלא שהה אדם שם. ואם שיירות מצויות והוחזקו אזי הוי דוקא לאלתר דלא עבר אדם שם עיי"ש ויש להביא ראיה לדבריו. דהנה הפ"י הקשה דהא משמע ביבמות (ר) דרבא ס"ל דבממון לא חיישינן אפילו אם שיירות מצויות והוחזקו אלמא דהא דחיישינן באיסור א"א הוי רק מדרבנן וא"כ אפילו אם סימנים דרבנן כיון דהוי החשש רק מדרבנן ואתו סימנים דרבנן ומפקי מידי חשש דרבנן

וי"ל דהנה התוס' הקשו אמאי לא פשיט מכאן בב"מ דף כ"ז דאם קשור בטבעת בכיס ובארנקי דמחזירין דאלמא סימנים דאורייתא וכדמוכח ביבמות (ש) וכן הקשה התוס' ביבמות דמסיק שם רבא דכ"ע סימנים דרבנן ואמאי מחזירין יע"ש דהתוס' תירצו דמיירי דהוי הוא עצמו מצאו ומ"ה נאמן במה דאומר דמכיר בט"ע שהוא שלו. והקשה הפ"י דלפ"ז מאי פריך על מה דמסיק דחיישינן לשאלה ואלא כיס וארנקי וטבעת ניחוש לשאלה דהא הוא עצמו מצאו והוא אומר דלא שאל דיודע בעצמו וכמ"ש התוס'. וע"ק דהוי תירוץ חדש לרבא אמאי לא אמר זאת הש"ס

וי"ל דהנה הח"צ בשו"ת סימן קל"ד כתב דסימנים אפילו הוי דרבנן עכ"פ הוי כמו שני יוסף ב"ש ולא הוחזקו יע"ש היטב. והנה באמת לפי דס"ל להרא"ש דבמיתה לא חיישינן לשיירות מצויות בלא הוחזקו. וא"כ קשה אמאי לא מהני סימנים אך אם ס"ל כמ"ש הרמב"ן ביבמות דף קט"ו לחלק בין כאן נמצא וכאן היה הא לא"ה גם במיתה חיישינן אזי א"ש. והנה גם לשיטת הרא"ש ג"כ [י"ל דעיקר החילוק א גט למיתה הוי ג"כ] רק היכא דידעו דה"ל בכאן גט לבעל זה. וכן בכה"ג במיתה (ת) וכן לס' הפ"י דהוי הכל מדרבנן ע"כ רק דידעו דה"ל בכאן גט זה וכן במיתה ובכה"ג במיתה לא חיישינן וא"ש ול"ק. אך לפ"ז קשה לפי שיטת הרא"ש דס"ל דבשיירות בלא הוחזקו חוששין וכן הוחזקו בלא שיירות חוששין. וא"כ מאי מקשה ביבמות על מתניתין דאין מעידין כו' אע"פ שיש סימנים כו' מדאמרינן דאע"פ שיש סימנים הוי לא