שו"ת ר' משולם איגרא רב

סימן יט גיטין דף כ"ז סוגיא דשיירות מצויות וכו'

(א) הרמב"ם בהלכות גזלה ואבידה פרק ח"י דין ז' מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה וכו' והשיג הראב"ד אמר אברהם פסקא למילתא דהא בעי לאלתר. א"נ בשלא הוחזקו וכו'. ויע"ש בהרב המגיד וי"ל משום דהנה הרמב"ם בהלכות גירושין פרק שנים עשר דין ה' אמר הבעל גרשתי את אשתי אין נאמן וכו' וחוששין שמא מתכוון לקלקלה או שמא בגט בטל וכו'. ולכאורה קשה דהא באמת איתא בירושלמי ומביאו הרא"ש בריש מס' גיטין דאין הבעל חשוד לקלקלה. וגם כן קשה הא מפני מה מהימן דאם אמר דיש לו בנים וכו' דילמא מכוון לקלקלה. וי"ל דהפי' בהרמב"ם דהנה הב"י מביא דעת הרא"ש דגם דעת התוס' דעיקר דוקא עדי מסירה ולא מהני עדי חתימה לחוד רק דכיון דרואין אנחנו עדים חתומין אמרינן דבודאי הוי עדי מסירה כדין. אך אם כתב על דבר שיכול להזדייף דכיון דעשה וכתב על דבר שיכול להזדייף שלא כדין אזי צריך להביא עדי מסירה. והנה להרי"ף והרמב"ם מהני עדי חתימה לחוד והנה באמת הוי הטעם דמ"ה אין הבעל מהימן לומר גרשתי וכמ"ש הרשב"ם והתוס' בב"ב דף קל"ד משום דאי איתא דגירשה קלא אי"ל למילתא. אך דהא קלא כתבו התוס' בגיטין דף י"ז ע"ב משום דעדי מסירה מפקי לקלא, ואך (א) דילמא באמת גירשה בעדי חתימה לחוד ומ"ה ל"ל קלא, ואך הא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם הוי עיקר עדי מסירה ולכתחלה צריך דוקא עדי מסירה וכיון דהוא עשה שלא כדין אמרינן דילמא לקלקלה מכוון (ב) או דבגט פסול גירשה

(ב) והנה בכאן אם הוי ס"ל להברייתא דמצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר כו' עדי חתימה כרתי ואיירי הברייתא בהוחזקו. וא"כ תקשי קושית הש"ס (ג) דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. וא"ל כתירוץ הש"ס דהלקוחות יאמרו אייתי ראיה עדיין קשה קושית הש"ס ומ"ש משט"ח דחיישינן להכי ולא אמרינן דהלקוחות יאמרו. וא"ל כתירוץ הש"ס דבשט"ח לא מסקו אדעת' הלקוחות לומר אייתי ראיה דאמרי כיון דאהדרו ליה לגבות בודאי קי"ל לרבנן שפיר. אבל בגט יאמרו אייתי ראיה דיאמרו הא דאהדרו לה לראיה שתנסבא בי' עיי"ש דהא כיון דהוחזקו שני יב"ש. וא"כ ליכא היתר לאינסובי על הך גט. רק כי יברר בעדים דגירשה דאמרינן דילמא לא זה הגט הוא שלה והבעל לא נתנו לה רק דיוסף ב"ש אחר וצריך להביא ראיה והשתא [כי אהדרו לה הגט] ג"כ אינה מגורשת (ד) ולמה נתנו לה הגט א"ו לטרוף ולא יאמרו אייתי ראיה כמו בשט"ח ואפילו אם איירי בלא הוחזקו שני יוסף ב"ש נמי לא א"ש אם נימא דמגורשת מכבר דהבעל מהימן לומר גרשתי (ה) א"כ מאי רבותא איכא דמחזירין הגט הא שריא להנשא אפי' בלא הגט והפרי תטרוף רק מכאן ולהבא ובלא הגט ג"כ הוא הדין כן. וכמ"ש התוס' בד"ה האמר תנו כו' כה"ג. וזה לא הוי רבותא דלא נימא שמא כתב ליתן בניסן כו' כמ"ש בס' א"ז למס' ב"מ דזאת לא חשיב רבותא ובזה מיישב שם קושית התוס' עי"ש. ועוד דכתב הריטב"א דבאמת גם בלא נפל צריכה להביא ראיה אימת מטי לידה וא"כ לא הוי רבותא. א"ו דס"ל עדי מסירה כרתי וא"כ לא מהימן לומר גרשתיך דמשום דהו"ל קלא למילתא. וא"כ צריך הגט להיות מגורשת מהשתא. ושפיר שייך תירוץ הש"ס דהלקוחות יאמרו אייתי ראיה. ושפיר שייך רבותא דמותרת ע"י הגט

ובזה מיושב קו' הא"ז ומהר"ם שיף דמקשו מאי פריך על הך ברייתא בזמן שהבעל מודה יחזיר ואפילו לזמן מרובה כו' דילמא הוי הטעם מכח ס"ס דילמא מכבר נתגרשה. ואת"ל דאין נתגרשה מכבר כמו שאומר הבעל והאשה, מ"מ דילמא הוי הגט שלה. ולפי הא דלעיל ניחא דכיון דע"כ מוכח דס"ל להברייתא עדי מסירה כרתי כנ"ל. ומ"ה לא מהימן הבעל לומר גרשתי מכבר דאם הוי גירשה הוי קלא אך (דתאמר) לס"ס שפיר מצרף. והנה איתא לקמן שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו. אר"י דלא כר"א דאי ר"א האמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי באיזו מהן מגרשה ופירש"י ואין זו נתינה לשמה, וא"כ בכאן נמי לא הוי ס"ס דילמא לא גירשה באמת מכבר והוי רק השתא [הנתינה לגירושין], רק דעדי מסירה לא ידעו דילמא באמת הוי זה לא גט שלה ומגורשת מכבר והו' בכאן כמו נתערבו ומתורץ קו' הא"ז והמהר"ם שיף

[ומיושב הרמב"ם הנ"ל דלשישתיה מחזירין אפילו לזמן מרובה משום ס"ס וא"ל כנ"ל] הא הרמב"ם הא פסק כאביי שם דפסק מתניתין דאין צריך נתינה לשמה. וא"כ מ"ה גבי איש ואשה דמודה הבעל נותן לה הגט מכח ס"ס, ורק גבי שליח דלא שייך ס"ס בעינן לאלתר ומ"ה השמיט בהלכות גזלה ואבידה

(ג) ולפ"ז י"ל הא דהקשה בס' א"ז על הך תירוץ דרבי ירמיה דאמרו עדים מעולם לא חתמנו כו' דגם להך לישנא דגרס מעולם לא חתמנו רק על גט אחד ולא זה, דהא כיון דהבעל אמר דהם חתמו לו והעדים מכירין דזה הוא הגט שלו שחתמו עליו. ואמאי איכא חשש דעדים כעדים דהא הם מעידין דזה הוא ח"י, וי"ל משום דהנה לר' ירמיה ע"כ הברייתא כמ"ד עדי חתימה כרתי. דהא ר"י גופיה אמר לקמן גבי שנים ששלחו שני גיטין הא לא ידעו כנ"ל וא"כ תקשי מנא ידעינן דזה אבד גט. והוי רק משום דבעל אין חשוד לקלקלה. ודילמא באמת גירשה מכבר וא"כ לא הוי קלקלה. ואך א"כ ממ"נ מגורשת או השתא או מכבר, ורק לר' ירמיה קשה הא השתא לא ידעו עדי מסירה באיזו מהן מגרשה. אלא ע"כ צ"ל כמ"ד עדי חתימה כרתי. וא"כ תקשי הא כתב הרמב"ם דעדים דאין ת"י יוצאין ממקום אחר ובאו ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל מעולם אין אנו זוכרין המעשה דהוי כחרס. וא"כ האיך יכול לגרשה השתא דכיון דעדים. לא ידעו לאיזו מהן חתמו. וא"י אם מגרשה אם הוא הגט שלו. וא"כ בכאן הוי כמו אין כ"י יוצא ממקום אחר דהא ה"ל מיגו דהוי שתקי ולא אמרו מעולם לא חתמנו והוי הדין דאין נותן לה הגט זה. אך הנה התוס' כתבו