שו"ת ר' משולם איגרא כ

בסיס לדבר איסור וגם כן לדבר היתר. חשיב דלא הוה בסים לדבר איסור ומותר לטלטלו. נ"ל דאם הוה חישב ליטלו בשבת לדבר ההיתר ולא לדבר האיסור. וא"כ ניחוש להך דיעה בסי' ש"ט ס"ד והוא מר"ת בתוס' שבת דף נ"א ע"ב ד"ה או שטמן. דס"ל דאם הניח דבר איסור ודעתו ליטלו בשבת דלא הוה בסים לדבר האיסור. וא"כ ה"נ בההיתר וא"כ הא האיסור לא חישב ליטלו. והיתר חישב ליטול וא"כ הוה רק בסיס לדבר האיסור וא"כ אם חישב ליטול האיסור ע"י כותי אזי ממ"נ שרי אפילו בלא הפסד כלל (ק) דממ"נ אם נימא דמה דחישב ליטול האיסור ע"י כותי לא מועיל וא"כ חשיב בסיס נדבר היתר אע"ג דחישב ליטלו. ואם נימא במה דחישב ניטלו תו לא הוה בסים לדבר היתר. וא"כ לא הוה בסיס לדבר איסור ג"כ ושרי אפילו שלא במקום הפסד: סימן ח [בדין חי נושא את עצמו

] שבת דף צ"ד ע"א בתוס' ד"ה אבל אדם חי נושא את עצמו. הקשו הא לקמן בדף קמ"א אמר רבא גופ' המוציא תינוק עם כיס חייב על הכיס. ופריך הש"ס ולחייב נמי על התינוק ומשני דרבא ס"ל כר"נ. ובכאן אמר רבא דבאדם גם רבנן מודו ע"ש. וי"ל משום דהנה התוס' כ' בד"ה שהחי נושא א"ע כו' אמאי פטור על נושא חי. וא"ל משום דהוה שנים שעשו מלאכה. דהא הוא מצי לישא אפילו הי' מת והנושא אין יכול והוה זה יכול וזה אינו יכול דחייב מי שיכול

וי"ל משום דהנה התבואת שור כ' ביו"ד סי' ב' בסוף. דהא דכתב הרמב"ם דגדול האוחז ביד הקטן דגדול חייב. ואע"ג דאיירי דגם הקטן יכול לכתוב. מ"מ הא הגדול מצי לעכב על הקטן. והוה זה יכול וזה אינו יכול ואע"ג דבכל מקום בזה יכול וזה יכול. מה דמצי לעכב לא איכפת לן. מ"מ כאן דאוחזו בידו הוה גרע טפי ע"ש. וא"כ בכאן לר"ש דס"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור ל"ק. דהא בודאי אם לא הוה זה הנישא לא הוה נושא אותו. וא"כ על ידו הוה מה דנושא דיכול לעכב. ועדיף טפי מיכול לעכב דהא אם לא הוה זה הנישא לא הוה מצי הנושא לעשות הך מלאכה דיוציא אותו והוה שניהם אין יכולים והוה פטור וא"כ מצינו לומר זה התירוץ לר"ש דס"ל דזה אינו יכול וזה אינו יכול פטור. משא"כ לרבנן דס"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. צ"ל התירוץ כמ"ש התוס' משום דלא דמיא למשכן דלא הוה מוציאין את החי

והנה לכאורה לפי תירוץ התוס' וא"כ אין חילוק לכאורה בין בהמה דמשרביט נפשה הא עכ"פ לא הוה מת. ואם אמרינן [דפטור בחי] משום דלא דמיא למשכן [פטור אע"ג] דלא מסייע כלל דהא בכל מקום מסייע בשבת אין בו ממש. רק דפטור משום דהוה חי ולא דמי למשכן. תו אין חילוק בין במשרביט (ר) רק דבאמת י"ל דמה דמתרץ רבא דרבנן ג"כ מודו דעכ"פ באדם פטור. [הפי'] מכח זה אינו יכול וזה אינו יכול [כנ"ל] וס"ל כר"ש. ומתניתין דס"ל לענין זה אינו יכול (ש) ס"ל באמת כר"נ. אך [הא דתירץ רבא אפילו רבנן מודו ר"ל] דין זה אתיא גם כרבנן בשביל טעם דזה אינו יכול וזה אינו יכול

וא"כ שם (ת) גבי כיס דנקט דוקא קטן וכיס. והא בגדים שלבש הקטן לא. וכמ"ש הרמב"ם והוה הטעם משום דבגדים בטל לגבי הקטן. וזה שפיר אם אמרינן דפטור על הוצאת חי מגזירת הכתוב (א) הוה הפי' שפיר דבטל הבגדים ופטור. ואם הוה אמרינן הפטור משום דזה אינו יכול וזה אינו יכול כנ"ל אליבא דרבנן. משא"כ לענין בגדים הוה זה יכול וזה אינו יכול וחייב עכ"פ על הבגדים. א"ו כר"נ ופטור אפילו בבהמה מכח גזירת הכתוב. ואזי בגדים בטלו ופטור רק כיס לא מבטל אינש. ומיושב קושית התוס' הנ"ל: סימן ט [עוד בענין הנ"ל

] הרמב"ם פ' ח"י מה' שבת הי"ז כ'. המוציא תינוק חי עם הכיס חייב משום הכיס. והנה הא הרמב"ם פסק שם הלכה ז' כרבנן דבאדם פטור ובבהמה חייב. וכתב [שם] ג"כ דמדדה את בנה כו' (ב) וצ"ל כמ"ש התוס' (ג) רבא מיירי בתינוק בן יומו. או כמ"ש הרשב"א דאין יכול להגביה רגל אחד (ד) והרמב"ם דאיירי דתינוק יכול להגביה [פטור אפילו לרבנן]. וקשה עכ"פ דכיון דרבא דהוא בתרא פסק כר"נ יש לפסוק כוותיה. אע"ג דר' יוחנן אמר בדף צ"ד. ר"נ ובן בתירא אמרו דבר אחד והוה שיטה ואין הלכה כשיטה. מ"מ רבא דבתרא לא ס"ל כן ואמאי פסק הרמב"ם דלא כר"נ. וי"ל משום דהנה עוד קשה לכאורה למה מוקי הש"ס דברי רבא כר"נ ולא כרבנן ולא איירי בתינוק בן יומו או דאינו יכול להגביה רגליו ואפילו כרבנן. אך משום דקשה אמאי נקט רבא תינוק ולא נקט גדול. אלא ע"כ צ"ל דאיירי בתינוק בן יומו. או דאינו יכול להגביה רגלו. ונקט רבותא דאפילו בזה חייב רק על הכיס. וע"ז מקשה הש"ס כמאן וצ"ל כר"ל. ומשא"כ לבתר הכי דמקשה הש"ס על מת אמאי פטור. ומתרץ כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור. מתורץ ג"כ דבשביל זה נקט רבא תינוק דבאמת הוא אין צריך לכיס והוה מלאכה שא"צ לגופה רק בשביל שישחק התינוק הוה מלאכה צריכה לגופה. ובאמת רק משום הכי נקיט דאתיא רבא כר"נ. ובתינוק בן יומו דהוה כחולה (ה) ומתורץ שפיר הרמב"ם: סימן יוד [דין חולה בשבת וביוה"כ

] יומא דף פ"ג ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו וכו'. והנה בספר כפות תמרים הקשה בכאן על הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות דהשמיט הך דינא דאמר רבי אין צריך לעשר. והנה מה שתירץ הוא דהברירה כו' עדיין ה"ל זאת לאשמעינן. וי"ל דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות שבת דשבת דיחוי אצל חולה. וכתב הרב הכ"מ משום דטומאה דיחוי אצל צבור וה"ה שבת עיי"ש. וקשה הא איתא במסכת יומא דף מ"ו ע"ב דר"ח ס"ל