שו"ת ר' משולם איגרא יט

ואח"כ העבירו הקולמוס בשליחות. [ולפמ"ש] דמ"מ הי' פסול. משום דלא הוה שליחות והוה מתקן. אך באמת בלא"ה ל"ש לשליחות חתימת שתי אותיות דוקא רק אפילו אות אחת מהני. ואך דמשכחת דחתמו מעיקרא אחרים שמם והם העבירו בקולמוס. ואזי בודאי בעינן שתי אותיות ואזי חייב בשבת והדרא קושית התוס' לדוכתא דמתניתין כמאן. ואך מתורץ ע"פ מש"ל מוכח מתוכו כיון דהוה כתב ע"ג כתב לא הוה מוכח מתוכו ע"פ הך סברא דאפילו לא ידע הוה אין שליח לדבר עבירה

או אפשר לומר כיון דמעיקרא הכתב ראשון הוה שלא בשליחות. וא"כ אם חתמו כתב ע"ג כתב ולא מהני מידי. ולא הוה כאלו נכתב כלל כנ"ל ע"פ סברת הפ"י ומעיקרא מה דנכתב שלא בשליחות אפילו הוה משקרין הן העדים והוה מוכח מתוכו מתוך שלא בשליחות לא מהני מידי והוה כמו שחתמו אחרים ולא מהני כלום מה דמוכח מתוכו. ושפיר מתורץ קושית המהרש"א והתוס' הנ"ל וכמ"ש לעיל

והנה המהרש"א שם בד"ה ומשום כו' כ'. ק"ק דלישנא דכתב ע"ג כתב פטור נמי משמע אפילו היכא דנ"מ וכמ"ש התוס' לעיל דמשמעות דמתניתין בפ' הבונה אתיין ככ"ע ואמאי משמעות מתניתין דגיטין ככ"ע. ולפמ"ש לעיל מתורץ ג"כ

והנה לפי הך דיעה דס"ל בכתב ע"ג כתב הוה מוחק (צ) וא"כ קשה מה פריך הש"ס בגיטין דף מ"ד ע"ב גבי ההוא דאמר ס"ת שכתבתי אזכרות שבה לא כתבתי לשמה. ופריך רש"ס וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשי כו' ע"ש. דלמא אחר שקר ומעיקרא כ' לשמה ואם יעביר קולמוס עכשיו חייב משום מוחק. א"ו דלא הוה מוחק. והא ראיה דהא באמת אם רק נגמר האות מקודם. רק דליהוי ע"י מחיקתו נגמר שתי אותיות באמת מהני בשבת ג"כ דיהא חייב משום כותב. וכמו דאמרינן בשבת דף ק"ד כגון שנטלו לתגי' דחי"ת ונעשו שני זיי"ן אע"ג דהוה ממילא רק דזה קפידא לענין חיוב שבת דיהא שתי אותיות. וא"כ א"ש לפי סברא הרד"ך דהיכא דנגמר האות לשמה כשר. והנה מה דבגיטין מפרשי שמייהו הוה רק תקנת רבנן. והנה באמת מה דלא הוה מהני אפילו בלא תקנת חכמים כוורא או חרותא רק גבי רבנן. הוא רק משום דלא בקיאו שמן ולא ידעינן. הא בלא"ה הוה מהני מה"ת. וא"כ באמת מה דחתם הוה כמו חרותא או כוורא. ומהני משום גמר לחוד ולא שייך תירוץ הגט פשוט הנ"ל דכיון דא"צ האותיות רק דהוה סימן דכיון דע"ז לא שייך דאין בקיאין והוה כל החתימה כמו סימן אחד דוק ותשכח. א"כ י"ל אפילו אם נימא דלא כתוס' בעירובין הנ"ל. אך בסתמא נמי פסול מתורץ קו' התוס' לר' אחא הנ"ל. דכרבנן נמי לא מתוקם מתניתין דכתב ע"ג כתב פטור ואמאי קאמר הש"ס מתניתין דלא כר"י כנ"ל. ומתורץ. וע"כ צ"ל דעיקר הקושיא לר"י דס"ל דכתיבה בעינן לשמה. או דמכח עדו חתימה אם אינם יכולין לחתום כקושית המהרש"א הנ"ל. ולא ס"ל דאין שלד"ע דכיון דלא ידע. וכמ"ש לעיל ע"ש היטב

ועיין בס' פר"ח ה' גיטין דכ' דאם כתב בהתחלת האותיות פסול. אע"ג שגמרן כשר שפסול הגט. וכ"כ הב"ש סי' קכ"ה ס"ק ה' שכתב וז"ל. ועיין בסימן ק"כ שם כתבתי וכו' ואם כתב הפסול וגומר הכשר יש להכשיר ויש לדחות ובס' פר"ח כתב להדיא שפסול. וע"ש היטב וזה דלא כתשובת הרד"ך הנ"ל

והנה המהרי"ק כתב להדיא. דאיכא דיעה אחת דס"ל דהא דבשבת בצנעא לא הוה מומר. הוא דוקא בפעם אחד אבל לא בכמה פעמים. וא"כ היכא שהתרו בו הוה כמו כמה פעמים וכמ"ש לעיל וע"ש היטב. ואו דהא כתב בספר תבואת שור דהיכא דנתוודע אחר כך אפילו הוה בשעת מעשה בצנעא. מ"מ כיון לכשיודע אח"כ תהא פרהסיא. והוא יודע שיתודע אח"כ מיקרי מיד פרהסיא. וא"כ ה"נ אם התרו בו שהוא ח"מ והוא יודע שיתודע אח"כ לב"ד דהוה פרהסיא. וא"כ שפיר הוה מומר אפילו בצנעא וא"כ א"ש מ"ש לעיל

והנה מ"ש לעיל דבשוגג אינו חייב בס"ת בכתב ע"ג כתב בשבת מכח טעה בדבר מצוה. והנה המהרש"א הקשה בפסחים דף ע"ב ע"א ד"ה מה לי ראוין כו' וז"ל אע"ג דבעוקר נמי איירי ע"כ דטועה וסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח דאל"כ לא מיקרי שוגג אלא מזיד. מ"מ לא חשיב טעה בדבר מצוה משום דלא חשיב טעה בדבר מצוה אלא בכה"ג שהי' סבור שזה פסח ע"ש היטב. ובאמת יש ליישב קושית המהרש"א דלא חשיב טעה בדבר מצוה דהא הוה יודע דעוקר רק דהוה סבור דליכא עבירה במה דעוקר. אך עכ"פ איכא אם עוקר עבירה במה דעקר. ולזה לא חשיב טעה בדבר מצוה כי ליכא מצוה במה דעקר. כי באמת אפילו לפי דעתי הא יכול לעשות המצוה בלא עקירה. ובשלמא גבי תינוקות או גבי יבמות לקמן הוה סבור דעשה מצוה השתא במה דעשה כן. וא"כ כיוון לדבר מצוה משא"כ בכאן הוא ידע עכ"פ דליכא מצוה דוקא בעקירה רק סבור שהוא רשות. וא"כ לא חישב לדבר מצוה ואינו פטור אלא דוקא היכא דחישב דעושה מצוה לפי דעתו. וא"כ באמת אפשר לומר דלא כמ"ש המהרש"א בתירוצו דכי אמרינן טעה בדבר מצוה דוקא כמו בתינוקות והי' סבור שזהו של שבת וכן גבי אחרים לשם פסח אם סובר שזה פסח. אבל אם יודע שאינו פסח רק דאפ"ה שרי לא הוה טעה בדבר מצוה ע"ש

והנה כללא דמלתא דמשמע לקמן גבי יבמתו אף ע"ג דלא הוה שני דברים כאחד רק דהי' סבור דאיכא מצוה ושרי לעשותו אפ"ה חשיב טעה בדבר מצוה ופטור. וכן כתבו התוס' להדיא ביבמות דף ל"ד ע"א ד"ה טעה כו' דאפ"ה פטור הרי דלא כסברת המהרש"א. דלפ"ד עשה מצוה וכיוון לעשות מצוה ומש"ה אם ביבמתו אע"ג דלא הוה שני דברים אפ"ה פטור. רק גבי תינוקות דכיון דידע דהוא שבת ובשבת אסור למול שלא בזמנו דזאת ידע. רק דטעה דהוה היום זמנו ומקודם ידע דאסור וא"כ ל"ש טירדא דמצוה אם בכבר מל של ע"ש קודם שבת. משא"כ אם לא ידע דהיא נדה או דסבור דהיום חול או דסבור דמותר מלאכה בשבת ונדה מותרת וקודם שבת הוה מצוה. וסביר שהיום חול וכן יהי' מצוה כמקודם. וא"כ לפ"ד טרוד בדבר מצוה ולא פסק הטירדא מה דהוה מקודם לכן. משא"כ בתינוקות קודם ששכח ידע דאין מצוה בשבת ואח"כ נשכח ממנו וכבר פסק הטירדא דמצוה. ורק לתרץ קושית המהרש"א צ"ל כנ"ל סימן ז [בענין בסיס לדבר איסור

] הנה הא דאיתא בש"ע או"ח סי' ש"י ס"ח. דאם הוה