שו"ת ר' משולם איגרא קצד

להאמין כמו כו', וא"כ א"ש כמו שכתב הרמב"ם לחלק דיש ע"א דנאמן מן התורה ויש ע"א דהוי רק (ע) מדרבנן ה"נ בכאן באמת גבי אשה עצמה. היכא דהוי צרה. באמת אין מהימן רק מדרבנן דדבר הגון הוא. כמ"ש תוס' הנ"ל. וא"כ הוי כמו רגלים לדבר. ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה מדרבנן, וא"כ הוי רק נאמנת מדרבנן, ול"ש כ"מ שהאמינה, ואתי שפיר מה שכתבתי לעיל

והנה בזה שכתבתי לעיל, א"ש עכ"פ הא דכתב הרא"ש ומביאו בש"ע [סי' י"ז] דאם ע"א אומר מת וא' אומר נהרג, דשריא להנשא והקשו הפוסקים (פ) האיך ילפי מצרה, ולפי מ"ש א"ש (הוא ס"ל דאין אומרים כ"מ שהאמינה בב"א או דלא כס' ב"י. דע"א אינו מועיל להכחיש שנים. רק דדמי לגמרי לדיני נפשות) וא"כ קשה אמאי אין מכחשת דהא הוי ספק, דילמא אמרה אמת, וכמו דאיתא לר"ע דאין דרך זו מוציאה מידי עבירה, אלא ע"כ דלא שייך בכה"ג דנתבטלה העדות מכח דאחד מהם נתכחש בחקירות. דזה הוי הטעם דהוי בשביל זה גזה"כ דהוי כולן פסולין, או דהוי הטעם מכח נמצא אחד מהם קרוב או פסול. וכאן הא גבי עדות אשה כשרין כל הפסולין, רק היכא דחשדינן דהעיד לשקר, ונכרי ג"כ כשר במסיח לפי תומו, וא"כ הכחשה הוי כמו פסולין דבגזה"כ דהוי פסולין (צ) ובעדות אשה הוי הכל כשרים [ובעדות דאחד אומר לא מת, הוי הטעם דבאמת הא דבעינן דוקא דהב"ד התירו, משום דבע"א בעינן רשות ב"ד. וזה הוי רק מדרבנן, דאע"ג דע"א נאמן מן התורה, צריך רשות ב"ד מדרבנן כמ"ש התוס' פ"ז ע"ב ואתי שפיר פסק הרא"ש והש"ע, ור' יוחנן דביה קיימין דהוא תירץ דר' מאיר מודה, הוא גופיה ס"ל בירושלמי (ק) אם כתב לשני בני אדם כאחד והעדים קרובים לזה וכשרים לזה נתבטל כל העדות דפסולין לאחד פסולין לשני ג"כ, וא"כ לר"י לא נאמנת האשה עצמה רק מדרבנן, וכמ"ש לעיל יעו"ש היטב

ואע"ג דבש"ע חושן משפט סי' נ"א איתא דבע"פ [כ"ע] מודו דלא נתבטל השני ג"כ, באמת לשיטת הרשב"א הוי ג"כ בעדות בע"פ נמי הכי, דאם נתבטל האחד נתבטל השני וכמ"ש התומים יעו"ש היטב דהק' הרשב"א על הרי"ף מקיום וא"כ אתי שפיר מ"ש לעיל יעוי"ש היטב

והנה הטעם של רבי יוחנן בירושלמי, הוי מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ היכא דהוי רגלים לדבר להאמין, לא בטלה כולה, ור"י דלא ס"ל בהרגתיו פלגינן דבורא, אין הטעם מכח בטלה מקצתה, רק אינו נאמן והא ראיה דלא פסקינן כר"י

והנה באמת אם נימא דהטעם דרבנן הימנוהו מכח מילתא דעבידא לגלויי או דרבנן הימנוהו מכח דדיקא ומנסבא, וא"כ הוי כמ"ש התוס' בסוטה (ש) דכיון דהוי רגלים לדבר דמשו"ה הימנוהו, לע"א לא שייך מן התורה בטלה מקצתה, וא"כ עכ"פ כיון דאינו נאמן מן התורה, וא"כ בב"א לא אמרינן כ"מ שהאמינה נאמן כשנים, דכיון דבכאן הוי רגלים לדבר, הוי רק מדרבנן, ובסוטה הוי מן התורה, וא"כ א"ש מ"ש לעיל, דבצרה כיון דלא שייך דהימנוהו מן התורה, דכיון דאין נאמנת לצרה, הוי רק מדרבנן מכח מילתא דעבידא לגלוי', וא"כ משו"ה הוי ספק דילמא האשה הצרה אמרה אמת ושפיר קמ"ל דזאת לא הוי אמתלא דניכרת בשעת מעשה

והנה מ"ש הב"ש באה"ע סי' י"ז סעיף ט', הואיל דכאן ע"א מהני אם ע"א מעיד שאינו חי לכן אפי' אם מכחישים זה את זה בחקירות מ"מ ע"א מהה אומר אמת שאינו חי הא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים. ובאמת הא איתא ברמב"ם להדיא וכן הוא בשולחן ערוך חו"מ סי' ל"א שני כיתי עדים המכחישות בדרישות אין מגיע אפי' שבועה דאורייתא אם בא אחד מכת זו ואחד מכת זו בעדות אחרת אין כאן עדות ואע"ג דאית בהו חד דכשר אין צריך לישבע נגדו שבועה דאורייתא יעו"ש היטב

והנה בסוטה (ת) דקאמר הש"ס אלא כולה בפסולי עדות גבי שנים אומרים נטמאת כו' [הוי הפירוש] דהיינו השני עדים ראשונים היו קרובים, והנה בתוך כדי דבור הוי כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול כן אם הוי פסול בהכחשה (א) ואך דכיון דכבר נתקבל עדותן, וא"כ הא הדין דעדות מה שאין נ"מ בשעת אמירה רק אח"כ נ"מ, לא מועיל עדותן [זאת מביא רבינו הגאון במ"א בשם מהרדשד"ם] וא"כ הראשון שפיר נ"מ בעדותו ועד השני נפסל, ועד שאומר לא נטמאת עדיין לא נתקבל, רק השתא רוצה עוד לקבל עדותו מחדש, וא"כ הוי רק לאחר כדי דבור דהא בשעת מעשה דהעיד העד השני לאחר כדי דבור, וא"כ אין נ"מ בעדותו של השני, ואלא דנתבטל העד הראשון וא"כ כבר נפסל, וא"כ אין נ"מ בעדותן רק השתא דהעיד ע"א דלא נטמאת, וא"כ צריך להעיד מחדש, והוי לאחר כדי דבור. וא"כ מכבר נתקבל העד הכשר. ולא מהני מאי דאיכחוש ליה מקודם העד הראשון כיון דהוי קרוב או פסול, והשתא אתי העד אחד הכשר, וא"כ הוי הפי' דשנים אומרים נטמאת הוי קרובים, וא"כ אשמעינן דבר חדש, דבכה"ג הוי ג"כ נאמנים השני עדים פסולין וכמו סברת הירושלמי דבכאן לא נפסל בהכחשה דהא הוי הדין כמו דהוי קרוב או פסול. ובאמת כשר בכאן קרוב או פסול

ובזה מיושב קושית התוס' (ב) דלמה נקט תרוויהו בסוטה, ובאשה שמת בעלה. ולפי מ"ש א"ש, דכאן אשמעינן רבותא דשנים קרובים דאמרו נטמאת, ועד כשר אומר לא נטמאת דאינה שותה, מכח כ"מ שהאמינו לע"א כשנים, ובאמת י"ל דעד השני פסול לגמרי מכח הכחשה, וכמ"ש בתומים יעו"ש וא"כ לא נשאר רק עד הראשון קרוב או פסול, ועד שאומר לא נטמאת הוי כשר ואפ"ה אינה שותה. וע"א וע"א בב"א הוי שני עדים, הן שיאמר נטמאת הן שיאמר שלא נטמאת, ומשו"ה שותה ומתורץ שפיר קושית התוס': סימן ט"ו

על דבר השאלה. שעד אחד העיד על איש אחד שמת ואמר שמו ושם אביו ושם עירו ועוד סימנים אחרים. מקום עירו היכן הוא סמוך ונראה. ועוד הוסיף ואמר שם בתו ושם אשתו. אך שהי' שינוי בשם אשתו. כאשר מבואר הכל. בהגב"ע שת"י המוכ"ז.