שו"ת ר' משולם איגרא קצג

מעידה לחבירתה, וא"כ שפיר אינה מהימנא מן התורה (ט) אך התבואות שור כתב דלא מהני אמתלא רק היכא דלא אמר בינו לבין עצמו רק בפני רבים שהיה מקום לאמתלא מיד, וא"כ הפי' בתירוץ [הש"ס] דהא דאמרה תמות נפשה והוי מקום לאמתלא, וא"כ שפיר הוי לא שייך לומר דנאמנת מן התורה, משו"ה א"ל דאשמעינן דמדרבנן לא מצי הצרה לאוסרה דז"א דיהא תנא דמותרת בתרומה דרבנן, ולמה נקט הכחשה כיון דאין נאמנת על צרתה ליהוי מהני אמתלא, וא"כ שפיר לא מת אצטריך לאשמעינן כקושית התוס', להתיר הצרה עכ"פ ומתורץ שפיר קושית התוס' הנ"ל, דעכ"פ מה דאמרינן דבהא מודה ר"מ, הוי הפי' משום הך סברא שבתוספות דאינה מועלת אמתלא, כיון דבלא"ה אין עדותה של הצרה מועלת לחבירתה, וח"כ משו"ה אסורה להנשא, וא"כ כיון דלא מועיל העדות לחברתה דתיהני אמתלא, א"כ לא פלגינן דבורא, כיון דהוי הכל בדבור אחד וקמ"ל דזו לא הוי אמתלא טובה או דכיון דהוי ברבים לא מהני אמתלא ול"ש פלגינן דבורא, דהא לא מצינן למפלגי', דבשלמא שם שייך לומר דאחר הרג ולא הוא, והוי שפיר פלגינן דבורא, ומפסקינן לדיבורא דהרגתיו, וכמ"ש הרשב"א לענין אני זניתי עם אשתך, והך תירוץ קאי לדעת התוס' בסוטה דף ל"א ע"ב, דעולא אפי' בב"א אמר כ"מ שהאמינה התורה לע"א הוי כשנים רק מדרבנן אסורה יעוי"ש היטב, והרשב"א לא נקט הקושיא רק [כקושית התוס' בלשונם] דרצה לומר דגם בזה אפי' ר"מ מודה, והנה כן איתא בח"מ (י) דהא דהאשה עצמה נאמנת [לעצמה] ולא בעלה [משום] מתוך חומר שהחמרת וכו'

והנה באמת מאן דא"ל דבאמת ר"מ פליג (כ) וע"ב צ"ל דא"כ תקשי טעמא דאמרה הא אשתיקה [כו'] י"ל דהוי טעמא דמאן דאמר דלא הוי הכחשה משום דסובר דבעדות אשה לא נפסל בהכחשה [דדו"ח] וכס' הרמב"ן דדמי לדיני ממונות ובדיני ממונות לא פסלה הכחשה בדרישות וחקירות, וא"כ הוי שפיר רבותא דאפי' לא מת דהוי הכחשה [לד"ה] אעפ"כ לא מהני, וכס' הרמב"ן דעיקר הוי כמו [סברת] חכמי לוניל, דהכריעו דהוי מה דהכחיש כאילו אמר את אמרת שקר, וא"כ נשאר רק ע"א, וא"כ ממ"נ לא הוי הכחשה אם אמרינן דהוי ספק אפשר דמצי להכחיש וא"כ מועיל עדותו דאמר להתיר ג"כ

ואך לפי פסק הלכה דפסקינן כרבי יהודה, דבדרישות וחקירות נתבטל נמי בדיני ממונות, וע"כ צ"ל על קושית הש"ס הא אשתיקה וכמ"ש לעיל, וא"כ מוכרח דרצה לומר דר"מ מודה וכקושית הרשב"א והתוספות דאשמעינן דר"מ מודה בזה, וא"כ תיקשי (ל) ע"כ צ"ל דלא איירי בצרה, ובאמת אין אשה יכולה להכחיש עד כשר ודלא כירושלמי, ומשו"ה אתי שפיר דברי הרי"ף דפסק כר"י ור"ש דלא הוי סתם מתניתין [בתרא] כר"מ, וכמ"ש הרא"ש יעו"ש היטב (מ) והשמיט הרי"ף מ"ה הירושלמי, ור"מ ס"ל דבאמת לא מת לא הוי הכחשה

והנה זה שכתבתי לעיל הוא התי' לשיטת הרמב"ם דלא פסק כר' יוחנן [בירושלמי] שהובא בהג"א בגיטין גבי חתמו לשני ב"א, והיו פסולין לזה וכשרין לזה, ורק גבי שטר ולא בע"פ כמו דאיתא בש"ע (ועיין לעיל בתשובה בד"ה והנה ומ"ש לעיל ליישב דברי הפוסקים) (נ) משא"כ הרי"ף דפסק כן לשיטת הר"ן והרשב"א והעיטור אליבא דהרי"ף דס"ל דשיטת הרי"ף אפי' בע"פ. והנה לשיטת הרי"ף צ"ל כמ"ש לקמן, דמוכח כיון דבעינן דרישות דלא יכחשו אהדדי בדרישות, דאם מכחישין זא"ז בדרישות בטלה, וא"כ הוי החילוק בין אם מכחיש דאמר לא מת לא נתבטלה, ובמכחיש בדרישות נתבטלה [וכמ"ש לקמן], משום דהפי' בשלמא המכחשת ואמרה נא מת, א"כ הוי מן התורה כ"מ שהאמינה לע"א כו', רק מדרבנן לא תנשא לכתחלה, וא"כ שפיר אמרינן דצרתה לא יכולה להכחישה, וכמו דאכלה בתרומה [דרבנן] וכמ"ש המל"מ אם יצתה מחזקת איסור דאורייתא שפיר צרה מעידה, משא"כ במכחישה בא' אומר מת וא' אומר נהרג, דל"ש כ"מ שהאמינה כו', דכך הוי עד שאומר מת כמו עד האומר נהרג דמהימן מן התורה [דלכל] אחד שריא להנשא ונאמנת. ולחברתה הוי ספק, ועכ"פ הוי תופסין קידושין מה"ת, ומשו"ה אסורה להנשא מספק, ומ"ה אצטריך לא מת לאשמעינן הך סברא דר"מ מודה, וכמ"ש לעיל דהפי' סד"א הוי הכי ר' יוחנן דאשמעינן דר"מ מודה, ובזה פליגי ר' יוחנן ור"א, דלר"י לא מהני אמתלא, וא"כ בלא"ה אסורה. אפי' אם היו שני עדים להתירה, מ"מ שויא אנפשיה חד"א, וא"כ ל"ש עדות שבטלה כו', וא"כ שפיר נאמנת מן התורה, והוי כ"מ שהאמינה תורה לע"א כמו שנים, ואסורה רק מדרבנן, ובדרבנן שפיר הוי ספק ולא מועיל לאיסור מה שאמרה צרתה לא מת, ור"א ס"ל דשפיר הוי אמתלא, ואפ"ה אסורה הצרה להנשא, משום דאין עדותה מועיל לצרה, ושפיר הוי עדות שבטלה מקצתה ואינה נאמנת מן התורה, ושפיר מספקא מועיל הצרה להכחישה ומ"ה פליג ר"מ

ואך א"כ לר"א תיקשי. טעמא מת הא אישתיקה כו', ולא שייך תירוץ הש"ס, דמי גרע מאישתיק. הא אין עדות הצרה מועלת, וע"כ ה"א דבאמת מספקא החברתה אסורה אם מכחיש צרה, וא"ל הא אתיא כר"י ור"ש. ואינו מועיל מספיקא להכחיש. די"ל דהם ס"ל דלא פסול כלל הכחשת עדות בדרישות. כיון דא"צ דו"ח בעדי מיתה להתיר. וכמ"ש הרמב"ן בדיני ממונות. וא"כ לפי פסק הלכה דפסקינן כר' יהודה, דעדות המכחישין בדרישות גם בדיני ממונות בטל העדות. א"כ קשה טעמא דאשתיק, ובלא"ה הא מוכח דמספיקא לא אסר א' אומר מת וא' אומר נהרג, א"ו כר"י אשמעינן דר"מ מודה בהא דא' אומרת מת וא' אומרת לא מת דשריא להנשא (זאת אומרת לא מת) ומ"ה פסק הרי"ף כן, ודלא כירושלמי דס"ל דאשה יכולה להכחיש לעד כשר

כללא דמילתא, יש שני טעמים להתיר ע"א באשה שמת בעלה, א' סוברים דהוי מן התורה, וכמו שהביא הפנ"י (ס) דאיתא בספרי לא יקום ע"א לממון, אבל קם לעדות אשה, ועוד יש דעה דס"ל דהוי מדרבנן, וכתבו התוס' ביבמות דף פ"ח ע"א בד"ה מתוך חומר וכו', דייקא ומנסבא לא הוי רק מתקנת חכמים, נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי וכו' ונאמן ע"א בכך מן התורה, אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן, ואין זה עקירת דבר מן התורה. כיון שדומה הדבר הגון