שו"ת ר' משולם איגרא קצב

כיון להעיד לקרוב. וכן גבי עבד ואשה פסק הרמב"ם גם כן

(יג) והנה מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם (ב) דבמילתא דעבידי לגלוי' וא"כ בעד המכחיש הוי גם כן הך סברא דממ"נ או דירא דילמא יבואו שני עדים המכחישים וכמו דכתבו לענין גירושין. דירא דילמא יכחישוהו ה"נ בכאן יש להאמין ג"כ לעד האחד. דירא דילמא יכחישוהו אם לא היה אצל מיתה ואלא דהי' אצל המיתה. א"כ הוי נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואין לומר דילמא לא כיונו להעיד דהא כתב הש"ך בסי' ל"ו אם הכשרין ג"כ לא כיונו אזי אם נמצא אחד מהן קרוב כו' פסול כל העדות ועוד דהא כתב התומים דהיכי דלא ידע העדות דהוי פסול העדות אמרינן דמסתמא כיון להעיד. ומכ"ש דצריך לומר דאיירי דוקא בכה"ג דכשר כיון להעיד. והפסול יהא לא כיון. וא"כ באמת מספק הוא ג"כ פסול להעיד דילמא גם הפסול בשעת ראיי' כיון להעיד. וכמו דכתב לענין ההולכין לחופה דצריך להזמין עדים כשרים אע"ג דלא העידו כלל בתר הכא מכ"מ מספקינן באם הקרוב לא ידע דהוא פסול ודילמא בשעת ראייה כיון להעיד עי"ש היטב

והנה בודאי רבי יוחנן סבירא ליה דלא כשמואל לפסק הלכה. רק כרב נחמן. דגם בממון פסול נמצא א' מהן קרוב (ג) דהא פסק רבי יוחנן דשטר דנמצא בו קרובים לאחד פסול כל השטר. והנה הטעם כמו דאיתא ברא"ש במסכת מכות דהוי כמו נמצא א' מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה. עיי"ש היטב. וא"כ אלמא דבממון ס"ל ג"כ לפסק הלכה דפסול. וא"כ לא מוקמינן לסתם מתניתין דלא ס"ל דנמצא קרוב עדותן בטלה ואם כן לא הוי לפסק הלכה דרבי יוחנן ס"ל דהלכה כסתם מתני' וא"ש מ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם דהוא ס"ל לפסק הלכה דהטעם הוי מכח מילתא דעבידי לגלויי' ולא ס"ל כירושלמי דיכול עד פסול להכחיש הכשר. רק דגם לעד דאומר לא מת הוי ג"כ ממ"נ או דהוי מילתא דעבידא לגלוי' או דהוי פסול מכח נמצא א' מהן קרוב כו' עדותו בטלה וכמ"ש לעיל ולא ס"ל דהוי עיקר הטעם מכח דייקא ומינסבא וא"ל א"כ הא לא מועיל עדותן דצרה. דהרמב"ם ס"ל לפסק הלכה דבעדות בע"פ לא נתבטל להעיד לכשר. ודלא כירושלמי דמדמה להדדי וכמ"ש לעיל. עיי"ש היטב ומתורץ הכל: סימן יד [להאיר עיני המעיין תשובת רבינו דלעיל העתקתי פה מחדושיו ליבמות דף קי"ח ע"א]

תוס' ד"ה טעמא דאמרה לא מת כו'. וא"ת כו' הא לא מת אצטריכו ליה לאשמעינן שאע"פ שמכחישה צרתה תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון שאין צרה מעידה לחבירתה דהא אצטריך דפליג ר"מ עלה ולר' יוחנן נמי אשמעינן דר"מ מודה בהא וי"ל משום דהנה באמת לכאורה תי' הש"ס קשה. דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה קא מכוונה. וכי גרע מאם שתקה דאין צרה מעידה לחבירתה. והתוס' לקמן בד"ה סד"א מתרצו זה. אך י"ל דהנה ר"ע אומר (א) אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה. ולר"ט שרי. וכתבו התוס' (ב) דרק בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא דהוי ספק. וא"כ לפ"ז באמת מ"ה הוי הדין דיכולה הצרה להכחישה מכח ספק. אך אם אמרינן כדעולא דאפילו בב"א אמרינן דהאי דאמרה מת נאמן כבי תרי ואין יכול להכחישה עוד ע"א רק מדרבנן אסורה לעולא לכתחלה להנשא. וא"כ בדרבנן שפיר י"ל דמותר מכח דבתרומה דרבנן לא מצי הצרה להכחישה. ואך לענין הכחשה שפיר דאומרת אחד מת ואחד נהרג. ולא שייך לומר דע"א נאמן כבי תרי. ולא מצי ע"א להכחיש בחקירות שנים. וכמו דאיתא בתשובת ב"י ומביא בתומים. דהא כל אחד ואחד בכאן להיתרא וכל אחד ואחד נאמן כבי תרי. וא"כ שפיר הוי הכחשה. משא"כ לענין לא מת הוי מן התורה אין דבריו של אחד במקום שנים

אך באמת קשה (הא איתא ביבמות (ג) פלוגתא בהרגתיו אם אמרינן פלגינן דיבורא. הא הרשב"א כתב היכא דהוי דבור אחד לא אמרינן פלגינן דיבורא). וכמו שהביא בהג"א דגיטין (ד) הירושלמי דר"י ס"ל דבכותב לשני בני אדם והיו העדים קרובים לזה וכשרים לזה דמתוך שפסולין לאחד פסולין לשני ג"כ ור' יוחנן גופיה ס"ל הכי יע"ש היטב וא"כ כיון דאין עדותה של זו דאומרת מת מועיל לצרה א"כ ליבטיל ג"כ לדידה (עיין לקמן ד"ה כללא דמילתא) אך באמת נוכל לומר דהיא מהימנת עכ"פ מדרבנן מתוך חומר שהחמרת בסופה. וכמו דאיתא דעה בש"ע [אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ז ל"ח] דהיא אין לה דין [עד] נגד עד כשר לומר כ"מ שהאמינה אפילו אם באשה מעלמא נאמנת באם באה מקודם אפילו נגד עד כשר מ"מ באשה לעצמה אין לה דין ע"א. וא"כ באמת אשה עצמה נאמנת מכח מתוך שהחמרת עליה. וא"כ כיון דנאמנת מכח דיש לה נאמנות אפי' בלא דין ע"א

והנה יש שני טעמים להתיר האשה. א' מן התורה וכמ"ש הפנ"י בכתובות וא"כ ל"ש לומר פלגינן דיבורא כמ"ש התוס' ביבמות (ה) לחלק לר"י דאמר לא פלגינן דיבורא וההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך כו'. וחי' התוס' דלאו מטעם עדות נאמן. וא"כ ל"ש בטלה מקצתה. וכן איתא בירושלמי ומביאו התוס' בסוטה [דף ל"א ע"ב ד"ה הא חד וחד] דגבי סוטה כיון דרגלים לדבר לא שייך בטלה מקצתה, וא"כ כיון דאינה נאמנת מתורת עדות. ושפיר אע"ג דאין נאמנת לצרה נאמנת על עצמה. וא"כ כיון דלא נאמנת מתורת עד חן התורה. רק דרבנן (ו) מכח הטעם השני. דרבנן הימנוה במלתא דעבידא לגלוי' או דדייקא ומנסבא, וא"כ ל"ש כ"מ שהאמינה התורה. כיון דלא מהימנת מן התורה, וא"כ שפיר מצי להכחיש הצרה, דעכ"פ הוי ספק

והנה כמ"ש המל"מ בהלכות (ז) דאם קדשה לאחר הוי ספק מן התורה יעו"ש שנסתפק עוד באיסור דהוי רק מדרבנן אם צרתה מהימנה

אך באמת אם לא ה"ל לאשה צרה שפיר מהימנת מן התורה, וא"כ כ"מ שהאמינה התורה לעד אחד הוי כשנים וא"כ כיון [דהצרה] אוסרת על עצמה, ושויא אנפשה חתיכה דאיסורא באומרת לא מת ובלא"ה אסורה, ול"ש פלגינן דיבורא (ח) אך באמת הא אמתלא מועלת לגבי שויא אנפשיה חתיכה דאסורא ואך [בכאן] דלא מהני אמתלא, [משום] דהא בלא"ה אין צרה מעידה לחבירתה וא"כ הוי עד ועד ולא מהני אמתלא, דהא בלא"ה אין צרה