שו"ת ר' משולם איגרא קצא

דבורא, וכיון דפסלה לאחד פסלה לכולם, והוי רק מהימנת מדרבנן. ובדרבנן הוי ספיקא לקולא. והנה אע"ג דהוי רק מדרבנן, מ"מ הך סברא שייך דוקא לזה דאומר מח, ולא לזה דאומר לא מת. ואפ"ה מכחישה, והנה כמו דאיתא בגיטין [הנ"ל] דר"מ ס"ל דלא אמרינן פלגינן דבורא ואע"ג דלמסקנא לא מוכח מר"מ שם, דסבירא ליה פלגינן דבורא [או לא] מ"מ נוכל לומר דס"ל פלגינן דבורא, ושם לאו כרות גיטא אפי' במקום דלא שייך פלגינן דבורא, וא"כ שפיר הוי רבותא, דסד"א דהוי אמתלא, ור"מ לא ס"ל פלגינן דבורא, וא"כ אתי שפיר דפסקינן דלא כר"י דירושלמי, דתליא בפלגינן דבורא, רק דס"ל דפלגינן דבורא, ושם הוי הטעם מכח מזויף מתוכו, והוי הכל חדא התירוצים הנ"ל: ור"ט א"ל דאיירי בתרומה דאורייתא, הא בדרבנן הוי ספיקא לקולא, וכמ"ש המשנה למלך יעיי"ש היטב, וא"ש דברי הרי"ף מה דמביא הך סוגיא דסד"א וכמ"ש לעיל

(ח) והנה לפי שנכחשו העדות [בהשאלה דידן] אם הוי אמרינן דאם דומה הכחשות לבדיקות או לדרישות. והנה בכאן לא שייך דתבעו שני מנים (פ)

והנה אם אמרינן דגיסו אינו נאמן גם לחומרא. הוי שנים במקום אחד אך היכא דאתי לידי חומרא בזמן. זה שפיר נאמן וא"כ הוי הכחשה. אך יש לעיין אם נמצא א' מהן קרוב או פסול ולחד תירוץ בתוס' (צ) היכא דמכחשו אהדדי לא שייך נמצא אחד מהן קרוב או פסול אך הכנה"ג כתב דאין סומכין על דעה זו להלכה

והנה עוד בעדות נשים לא שייך לומר נמצא קרוב או פסול עדותן בטלה, דבאמת הא דגזרה התורה [דקרוב פסול] הוי כמו שאר פסולין. ובעדות נשים הא באמת כשר פסולין. מלבד הפסול בעבירה. ועוד דכיון דאשה עצמה אמרה גם כן דראתה וזו נאמנת לא מתורת עדות. ולא שייך נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וכמ"ש התוס' ביבמות (ק) לענין פלגינן דיבורא והוא לסברת הראב"ד טעם אחד (ר) וצריך לעיין גבי אם צרות מכחישין זא"ז זאת אומרת נהרג זאת אומרת מת. יע"ש היטב

(ט) והנה לפמ"ש דלא שייך נמצא א' מהן קרוב או פסול דבכאן (בעדות אשה) קרוב או פסול כשר. וא"כ היכא דהוי עד אחד כשר. ואחד פסול דמכחיש [אחד לחבירו] וא"כ הוה כאלו שניהם פסולין. דהוי הדין דלכתחלה לא תנשא

ובזה יש לישב קושית התוס' (ש) דבאמת בב"א בלא"ה פסול מכח נמצא א' מהן קרוב או פסול. רק שם בעגלה ערופה (ת) הוי כמו קרוב וכשר אך בכאן הוי רק מדרבנן וכשיטת הרמב"ם ובדרבנן תו לא אמרינן כתירוץ התוס'

(י) ולכאורה מ"ש הב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ה עיין שם. הנה באמת הא איתא בב"י לדעת הרמב"ם להדיא. וכן בסמ"ע חושן משפט סימן ל'. דאפי' שבועה אין כאן בעד אחד בהכחשה. וכן מ"ש הב"ש דדעת הש"ע דזאת לא הוי הכחשה בגוף הדבר ובאמת דעת הרב ב"י אינו כן. דהוא כתב בתשו' בדיני חליצה ויבום סי' א'. דאם אחד אומר דמת באונקיא וא"א אומר מת במקום אחר דלא הוי הכחשה. ומייתי ראי' ממתניתין באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דשרי' להנשא. אע"ג דבמקום הוי בודאי דרישות וחקירות. ואפ"ה דעת הרב ב"י דלא הוי הכחשה

והנה דעת הרב ב"י דאם שנים אמרו עדותן בלא הכחשה והשלישי הוכחש אע"ג דבדיני נפשות זה פסול. כמו דאיתא ברמב"ם ודיני ממונות שוי' לדיני נפשות בדרישות וחקירות מ"מ בעידי קדושין הטעם דלאיסור אין מתבטלין השנים ואמרינן אין דבריו של אחד במקום שנים והרב ב"י כתב זאת בהלכות דשייך לדיני קידושין ועיין שם היטב

(יא) והנה אם נימא מה דאיתא בירושלמי דהיכא דהוי רגלים לדבר לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. וא"כ לא שייך לומר. רק דאם אמרינן דייקא ומינסבא. וא"כ הוי שפיר רגלים לדבר מכח דדייקא ומינסבא. ואך אם אמרינן מכח דהוי מילתא דעבידי לגלוי' לא משקרי אינשי ואמר עדות אמת אבל מ"מ אפשר לומר דלא מיקרי רגלים לדבר בגוף העדות. וא"כ באמת א"ש הרמב"ם גם כן. דפסק כר"י ולא כר"א דהוי סתם מתניתין כר"מ. וכיון דע"כ להרמב"ם דס"ל דהוי מכת מילתא דעבידא לגלוי' לא משקרי אינשי. וסבירא ליה דגבי בע"פ לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה. ורק גבי שטר משום דאתי לאחלופי וכמו שכתבתי לעיל ודלא כהירושלמי דמדמה להדדי וא"כ לשיטת הרמב"ם הוי רבותא במתניתין דע"כ צ"ל הטעם לר"י מכת דייקא ומינסבא ולא מכח מילתא דעבידא לגלויי, בכדי דלא תיהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ הוי רק מדרבנן. וא"כ לא שייך כ"מ שהאמינה תורה לע"א כו' כיון דהוי רק מדרבנן. ושפיר שייך סד"א כמו דאיתא בש"ס. דסלקא דעתך אמינא דהוי אמתלא טובה דהוי ניכר האמתלא בשעת מעשה. ומשו"ה פסק כן הרמב"ם משום דמוכח מכת הסלקא דעתך דאיתא בש"ס וכמ"ש לעיל יע"ש היטב

(יב) והנה אפשר לומר דלענין מילתא דעבידא לגלויי ג"כ שייך גבי עד השני דמכחיש ואמר לא מת. דממ"נ אם באמת לא הוי אצל המיתה. וא"כ הוא ירא דילמא יבואו שני עדים כשרים ויאמרו דמת, ואלא דהוה אצל המיתה ובודאי לא היו שם עוד עדים אחרים ומשו"ה הוא לא ירא והוי לא עבידא לגלויי. וא"כ בלא"ה פסול מכח נמצא אחד מהן קרוב או פסול דכיון דהוי העד השני השתא פסול במה דאמר השתא שקר גמור וא"ל דילמא איירי באמת דהוי אצל המיתה. רק דאפשר דהוא לא כיון להעיד. די"ל דבאמת כמ"ש לקמן דמסתמא אמרינן דכיון להעיד הא כתב הריטב"א דהוי הטעם דלא יקום לממון אבל קם לשבועה. וא"כ משו"ה לא שייך לענין שבועה לומר דנמצא א' מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה לשבועה. וא"כ לא שייך היקש לדיני ממונות. ומש"כ לענין איסור. גם ר"י מודה דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ולרבי יוסי אע"ג דלא כיונו להעיד ועוד כיון דהדין כרבי דבדיני ממונות ג"כ פסול נמצא א' מהן קרוב או פסול לא רצה לאוקמי סתם מתניתין. דלא יסבור כן דהא אומר ר"י הלכה כסתמא דמתניתין וכן לענין כוונה להעיד דהא רבי יוחנן ע"כ ס"ל כשמואל (א) לפסק הלכה. דלא בעינן כוונה להעיד דמפני מה סבירא ליה דגבי שטר אם הוי קרובים לאחד ולא לשני פסולין והרא"ש כתב הטעם דהוי כמו נמצא אחד קרוב הא לא