שו"ת ר' משולם איגרא קצ

(ד) היוצא לנו מזה עכ"פ להך דעה דסוברת דבבת אחת לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה וכו' (או נימא דלא כס' ב"י הנ"ל ואחד המכחיש שנים ולא לגמרי רק בדרישות מצי לבטל) וא"כ תקשי קושי' הנ"ל, אמאי אחת אומרת מת, ואחת אומרת נהרג תנשא, הא יש לאסור מספק, וכמו שסבר ר"ע דאין דרך זה מוציא מידי עבירה, רק שאסורה בתרומה ואסורה להנשא אלא ודאי. דבעדות נשים להתיר אינם מתבטלת ע"י הכחשה בדרישה וחקירה, והטעם נראה לי, דאם מכחישין זא"ז בדרישות והוי גזירת הכתוב דעדותן בטלה, כמו גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטלה והנה בעדות נשים הוי כל הפסולין כשרין להעיד וגם כותי כשר. היכא דמסיח ל"ת, דהטעם הוא [דפסול] משום דחשדינן דמשקר, אבל כל הפסולין משום גזירת הכתוב, כשרים בעדות אשה להתיר. וא"כ מה דפסול מחמת נמצא אחד מהן קרוב וכו', או מחמת שהוכחשו בדרישות כשרים בעדות נשים

וא"כ מכאן ראיה דבעדות אשה אם הוכחשו בדרישות כשרים, [ואם אחת אומרת לא מת הוי הטעם כמ"ש לעיל דאין דבריו של א' וכו']

אך מה שעומד לנגדי. הוא מה שכתב הבית שמואל דאם א"א מת וא"א נהרג. זה לא מיקרי הכחשה בדרישות. וא"כ אין ראיה ממתניתין אך מה שכתב הב"ש. דזה דעת הרב ב"י בש"ע. זה אינו. דהא הרב ב"י כתב בתשובה. דאחד אומר שמת באונקנע ואחד אומר מת במקום אחר שעדותן קיימת. ומייתי ראיה ממתניתין דא"א מת וא"א נהרג. והמקום הוי ודאי דרישות ואפילו הכי כתב הרב"י בתשובה דעדותן קיימת

הדרן לענינינו. הנה לדעת הרב ב"י. הוי הכחשה בדרישות כשרה, אך שאר הפוסקים חולקים עליו. אך יש עוד קולא, דלדעת הרב ב"י אפי' בעדי קידושין דפסלינן הכחשה בדרישות, מ"מ אם שנים מעידין בכשרות, ואינם מכחישין [זא"ז] והג' מכחישן, כשר בדיני איסור [והיתר] וכאן, הוי [ג"כ] רק ע"א המכחישן, ואפי' המכחישין הם שנים בכאן, מ"מ אין שניהם מכוונים בהכחשה אחת אלא כ"א מכחיש בהכחשה אחרת

אך עדיין היה לבי נוקפי בזה, רק לפי מה שכתב לי רמכ"ת באגרת השנית אשר העדות המכחישין לא הגידו כדת בב"ד, והאגרת הזאת נאבדה ממנו, מצורף לזה דדעת הרמב"ן ז"ל, דבדיני ממונות לא פסלה הכחשה בדרישה, כיון דאין צריך דרישה וחקירה, ודעת חכמי לוני"ל להכריע דעכ"פ אם יש שנים כשרים זולת השלישי המכחיש, עדותן כשרה בדיני ממונות, כיון דא"צ דו"ח והכי נמי בעדות אשה כיון דאין צריך דרישה וחקירה כשר, ובהצטרפות כל אלה יש לצדד להקל

והנה לפי מה שכתבתי לעיל. דמשו"ה יש ראיה לפסק הש"ע דא"א מת וא"א נהרג דמצרפין עדותן, דע"כ אין הטעם מכח דאין צרה נאמנת להכחישה, דהא הוי הדין דהוי ספק, ומספק הוי הדין דלא תאכל בתרומה, ואם נתקדשה מקודשת מספק, וא"כ משום הכי הוי מספק הכחשה והא דהדין דאם אשה אחת אומרת מת, והצרה אומרת לא מת לא מועיל [הכחשתה] הוי הדין מכח דכ"מ שהאמינו לע"א הוי כשנים, אפי' בבת אחת, אע"ג דהפוסקים כתבו רק בזה אח"ז, והתירוה לינשא היינו משום דאע"ג דאמרינן עד אחד נאמן מן התורה, מ"מ בעינן רשות ב"ד כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ז ע"ב שם, הא דצריך בע"א (ו) רשות ב"ד, משום דלפעמים אין עד אחד מהימן (ז) יעיי"ש היטב בתוס' ובלחם משנה בהלכות גירושין, וא"כ מש"ה כ"ז שלא התירוה ב"ד לא מועיל, וכמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז

אך בודאי זה דבעי רשות ב"ד, זה לא הוי רק מדרבנן, וא"כ כיון דרק מדרבנן, בעינן התירוה ב"ד ומדאורייתא אפי' בלא התירוה הוי כשני עדים, וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן, ובדרבנן אמרינן דאין צרה מכחשת, וכמו שכתב המל"מ בהלכות גירושין, אם כבר הותרה מן התורה, יעיין שם היטב, ויש ראייה לפסק הש"ע הנ"ל

(ו) והנה מ"ש לעיל ליישב דברי הפוסקים (ח) דפסקו כר"י ור"ש דהוי כר"י וכתבתי דהקושי' (ט) הוי רק לרבי יוחנן דס"ל דבכותב לשני בני אדם ועדים קרובים לזה ופסולין לזה כו' והנה זה התירוץ מספיק דעכ"פ להנך דעות דפוסקים דלא כרבי יוחנן גבי שטר: דהיינו רב האי ורבינו אפרים והרמ"ה, והנה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו שם כר"י. ובאמת י"ל הכי דהך סגיא קאי לשיטת הירושלמי, דס"ל דפלוגתא דר"י ור"ל שם דמיא לפלוגתא דאביי ורבא [גיטין ד' ח']. ולא ס"ל הטעם משום קיום, ומשו"ה מקשה שפיר, משא"כ אנחנו לפסק הלכה פסקינן כרבינו יואל והרא"ם, דסבירא להו, דרק בשטר הוי הטעם משום דאתי לאחלופי, הא לאו הכי לא נתבטל עדותן, לא קשה קושיא הנ"ל, והרמב"ם והרי"ף פסקו כרבא דס"ל דנא כשיטת הירושלמי דלא דמי, וא"כ לא קשה קושי' הנ"ל וכמ"ש לעיל (י) והנה הא להך דעה דס"ל דלשיטת הרי"ף אין חילוק בין בע"פ בין שטר, (כ), רק גבי קיום הקילו והוא תירוץ הרשב"א והר"ן והעיטור, וא"כ הוי כמ"ש לעיל, דהפירוש הוא משום דהרי"ף מוכיח דהלכה כר"י, משום דכיון דהלכה (ל) כרבי יהודה (מ) דאם הוכחשו בדיני ממונות עדותן בטנה, וא"כ תיקשי [קו' הש"ס] טעמא דאשתקה, וע"כ הוי כר"י, דאשמעינן כר"מ דמודה בהא, וסיפא לא איירי בצרה. ודלא כשיטת הירושלמי, רק דאין האשה יכולה להכחיש צרה

ובזה מיושב הא דנקט הרי"ף הך קושיא שבש"ס טעמא דאשתקה והתירוץ (שבש"ס). ולכאורה הא אין נ"מ לדינא, אלא דמכאן מוכיח הרי"ף דהלכה כר"י וכמ"ש לעיל יע"ש היטב (נ)

(ז) והנה באמת. הא דאמרינן דמן התורה עד אחד נאמן, הוא כמ"ש הפנ"י, דהוי להיתר ע"א נאמן באיסורין, ובאמת בלא"ה אין נאמן עד אחד לנחלה (ס) והנה הוי כיון דבטלה לענין ממון בטלה לגמרי והקרא (ע) משכחת באם ליכא ממון וליכא צרה, או דנ"מ לענין שאר איסורין והיתר

והנה באמת א"ל דהפי' הכי. דבאמת כיון דפסקינן דאמרינן פלגינן דבורא ואם קרוב לאחד נאמן בע"פ, רק בשטר בטל מכת מזוייף מתוכו, ושפיר אמרינן דאין אשה יכולה להכחיש עד כשר, ורבותא הוי לר"מ דסבירא ליה [בגיטין דף ט'] באמת דלא אמרינן פלגינן